בס”ד
“וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמֹּת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. שְׁתֵּי יָדֹת, לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, מְשֻׁלָּבֹת, אַחַת אֶל-אֶחָת; כֵּן עָשָׂה, לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן. וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן: עֶשְׂרִים קְרָשִׁים, לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה. וְאַרְבָּעִים, אַדְנֵי-כֶסֶף–עָשָׂה, תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים: שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת-הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו, וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת-הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו. וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית, לִפְאַת צָפוֹן, עָשָׂה, עֶשְׂרִים קְרָשִׁים. וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם, כָּסֶף–שְׁנֵי אֲדָנִים, תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד, וּשְׁנֵי אֲדָנִים, תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן, יָמָּה, עָשָׂה, שִׁשָּׁה קְרָשִׁים. וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה, לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם. וְהָיוּ תוֹאֲמִם, מִלְּמַטָּה, וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל-רֹאשׁוֹ, אֶל-הַטַּבַּעַת הָאֶחָת; כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם, לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת. וְהָיוּ, שְׁמֹנָה קְרָשִׁים, וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף, שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים–שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים, תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי, עֲצֵי שִׁטִּים–חֲמִשָּׁה, לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת. וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם, לְקַרְשֵׁי צֶלַע-הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית; וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה. וַיַּעַשׂ, אֶת-הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן, לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מִן-הַקָּצֶה אֶל-הַקָּצֶה”. (שמות פרק ל”ו, כ’ – ל”ג)
“וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים” – המושג “קרש” אותיות ק.ר.ש. במאמר אותיות דרבנין סבא: “אלו האותיות שייכות לספירת המלכות, גם אותיות שקר”. למה צריך להשתמש במשכן במשהו השייך לשקר? – המשכן, הרי כל כולו קודש קודשים ולמה צריך להכניס בו שקרים? “עֲצֵי שִׁטִּים” – “עצי שיטים” מלשון שטות. ולמה צריך שטויות במשכן? אלא, אדם פוסע והולך ממקום למקום על שתי רגליים, רגל אחת היא בחינת ייסורים הדוחפים אותו והרגל השנייה מבחינת תענוג שמושך אותו. גם בענייני הקודש הדבר כך. מה דוחף את האדם להיכנס לעבודת ה’? מה ידחוף את האדם להיכנס לעבודה? – מצד אחד, גדלות ה’, כאשר האדם משכיל את גדלות ה’ יתברך, גדלות הבורא מושכת אותו, זה בוודאי דבר שכדאי להגיע אליו. בעוה”ז האדם משקיע ועובד ומתאמץ בכל מיני פרויקטים, אבל כשישקול האדם, ישקול את הפרויקטים עליהם הוא תאמץ או רוצה להשקיע בהם, בין אם אלו ענייניים של כבוד, כסף או כל תאווה שלא תהייה, אם יבחן מה נשאר לו מכל זה, יבחן איזה תאווה הוא מספק ומה נשאר לו ביד, כשישקול את הסיפוק מול הדבקות במלך מלכי המלכים – הרי אי אפשר להשוות בין הדברים. כאן, ההצלחה היא הצלחה מטאורית, הצלחה נצחית, וזה מושך. אם יתבונן האדם על החיבורים שהשאירו גדולי ישראל, חיבורים בהם תיעדו ורשמו את הקשרים שלהם עם בורא העולם, הוא ימצא בחיבורים האלה כוח מושך עצום וזה כדאי. ומצד שני, צריך גם את הכוח הדוחף, ולכן ציינתי שאדם צריך לשקול את מעשיו ודרכיו. כאשר שוקלים דבר מול דבר – האחד מושך והשני דוחף. אם האדם מונחה בשקר, כל ענייני חייו, סיפוקיו הם למעשה כולם בנויים על שקר ולא על משהו אמיתי, לא על משהו נצחי, לא על משהו עליון, מעשיו מונחים על-ידי דבר שנותן לו סיפוק רגעי כמו לחיה ובהמה, וזהו. גם אדם דתי שומר תורה ומצוות, כשהוא בודק את עצמו ומוצא שהתורה והמצוות שלו הן על בסיס של שקר, שהוא מקיים את הכל מטעם עצמו, מטעם האינטרסים שלו ולא בגלל הבורא יתברך, אלא מטעם אהבת עצמו – כשאדם רואה שחייו הם שקר גדול זה מגעיל אותו כי מי רוצה לחיות בשקר? זה דוחה, זה כואב ומייסר, והוא ער לסיבה האמיתית לקיום המצוות שלו, ואז הוא פונה לבורא שיעזור לו לצאת מהשקר ולחיות חיים אמיתיים. לחיות חיים שקשורים עם הבורא. טבעי שהאדם יחפש סיפוק, אבל שהסיפוק יהיה אמיתי ולא סיפוק רגעי וחולף, שיגיע לסיפוק האמיתי להבנה שכדאי להשקיע בקיום תורה ומצוות באופן אמיתי, כי אחרת התורה והמצוות לא ממש מקשרים אותו לבורא. קשר עם הבורא נוצר כשאדם חי חיי תורה ומצוות אמיתיים. גם קיום תורה ומצוות הבנויים על בסיס אהבה עצמית הם עליונים יותר מאשר חיים חילוניים ללא תורה ומצוות. כי כשאדם מקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית הוא שומר את מצוות המלך וזה טוב יותר מלחיות חיים ללא תורה ומצוות.
אבל מכל מקום, האדם הרי רוצה להגיע לשלמות, לתיקון שלו, לייעוד שלו, למטרה שלו. רבנו “בעל-הסולם” אומר שכל אדם ביקר בעולם הזה כבר הרבה פעמים, כל אדם הוא למעשה נפש רוחנית שהתגלגלה במשך הדורות בגופים רבים, וכל זמן שהאדם אינו גומר את תיקונו, דהיינו להגיע למצב של אהבת ה’ ואהבת הזולת, הוא צריך להתגלגל שוב ושוב. כל אדם צריך לקחת את זה בחשבון כי הוא שוב צריך לחזור לעולם הזה ושוב לעבור את התהליכים הלא פשוטים של העוה”ז, את הניסיונות הלא פשוטים. כשהאדם מגיע להבנה שחייו בשקר, אז ניתן לבנות משכן על קודש. בזמן שאדם נמצא בתוך “עֲצֵי שִׁטִּים” בתוך שטויות והחיים שלו מנוהלים על תשתית לא רצינית, אין הבדל בינו לבין חיה, רק שהוא קצת יותר מתוחכם, אבל למעשה הוא פועל מצד האגואיזם ויותר מזה לא מעניין אותו, זה צריך לא למצוא חן בעיני האדם. זה צריך לגרום לו לייסורים ורצון להתעלות בכל דרכיו לרמת חיים יותר נכונה, להגיע למקום שמתאים לאדם, וזה שאומר הפסוק: “וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן” – הקרשים כאמור אותיות “שקר” – הבניין של המשכן מותנה בכך שהאדם מבין שהוא חי בשקר. “עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים” – שהוא רואה שהוא מונח, עומד בתוך שטויות.
פירוש נוסף ל”עֲצֵי שִׁטִּים” – אומר הזוה”ק: באופן כללי, אנו מוצאים שני סוגי עצים, את עץ הדעת ואת עץ החיים. עץ הדעת – משמעותו, שהאדם רוצה להבין כל פעולה ופעולה שהוא עושה בתורה ובמצוות. כי אם הוא לא מבין במאת האחוזים מה התועלת שתצא לו מזה, הוא לא מוכן לקיים את התורה והמצוות. כמו כן, הוא רוצה להבין בדיוק בדיוק את השגחת הבורא יתברך, ואם משהו לא מתאים למה שהוא מבין או חושב שצריך להיות הטוב והמיטיב, אז יש לו כבר ביקורת, יש לו ביקורת על הבורא והוא לא מוכן להמשיך הלאה. כלומר, עץ הדעת משמעותו לדעת את הבורא, להשכיל אותו ולהבין אותו. ולעומת זאת, עץ החיים – זאת היכולת של האדם לפעול שלא לפי הדעת והשכל, זו יכולת לפעול למעלה מהדעת. עץ הדעת הביא מוות לאדם, כשאדם פועל רק לפי השכל המשרת של האגו, של הרצל”ק, אז הכל נשאר עם הרצל”ק, עם האגואיסטיות. אבל אם אדם רוצה להגיע לדבקות בה’, הוא חייב להיות מוכן לעבוד גם אם הוא לא מבין, גם אם הוא לא מרגיש. הוא צריך לפעול כמו חייל. חייל מקבל פקודות ממפקדיו ומבצע אותן גם אם הוא לא מבין וגם אם הוא לא מוצא את ההיגיון שבדבר, גם אם זה לא נוח לו הוא צריך לבצע. אומר הזוה”ק: לכן השכינה הקדושה נקראת בשם “אשת חיל”, כי היא מתחברת רק עם החיילים. עֲצֵי שִׁטִּים – שיטים מלשון שטויות שאתה מוכן ללכת למעלה מהשכל, ובעיני הגוף זה נקרא כאילו הוא עושה שטויות, שהוא פועל באופן בלתי הגיוני, באופן בלתי רציונלי. אבל דווקא זה האדם המעולה, אדם שלא מתנה את פעולותיו בהבנה של עצמו. מי אתה בכלל, מי השכל שלך ומה ההבנה שלך? – האדם צריך להיות כפוף וכנוע כמו חייל, מבוטל לרבותיו ולקב”ה, ולא למדוד את הקב”ה על-פי תפיסתו ולהתחצף ולשאול אם הקב”ה באמת מנהל את העולם כראוי. האדם צריך לעבוד באמונה של למעלה מהדעת ולמעלה מהשכל. “וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים” – צריך לבחור בעץ החיים. הגוף אומנם יגיד שאתה עושה שטויות, בסדר, שיגיד, לא צריך להתרגש מהגוף. צריך לשמוע לקולו של המפקד העליון ולא לקולו של הגוף. סוף כל סוף הגוף כמו שאומר רבנו “בעל-הסולם”: “סוף בהמה לשחיטה”. הגוף שלנו, הרצל”ק הוא לא נצחי, הוא צריך לבטל את עצמו לבורא, להתכופף לצורת חיים של רצון להשפיע, לפעול באהבת הזולת ואהבת ה’, אחרת “סוף בהמה לשחיטה”. אדם צריך להחליט בקולו של מי הוא שומע, בקולו של המלך העליון או בקול מלך זקן וכסיל שהוא הגוף שלנו ושסופו לשחיטה.
התורה ממשיכה לתאר את מידות הקרשים וכדומה, “וַיַּעַשׂ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן: עֶשְׂרִים קְרָשִׁים, לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה. וְאַרְבָּעִים, אַדְנֵי-כֶסֶף–עָשָׂה, תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים” – מתחת הקרשים היו אדני כסף, “כסף” מלשון כיסופים. כשאדם רואה שהוא מונח בשקר, בשטויות (על פי הפירוש הראשון), אז יש לו כיסופים והשתוקקות גדולה לבורא, שהבורא יעזור לו להתרומם מעל חיי שקר, מעל חיי בהמיות, מעל חיים הכפופים לתאוות וליצרים הבהמיים שנותנים איזו הנאה רגעית אבל מביאים יותר ייסורים מאשר הנאה. בסיס הקרשים צריך להיות כסף – כאן התורה מונה את מספר הקרשים שיש בכל צד, ארכיטקטורה שלמה. יש גם “בריח תיכון” – “וַיַּעַשׂ, אֶת-הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן, לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מִן-הַקָּצֶה אֶל-הַקָּצֶה” – היה בריח אחד שהיה עובר בין כל הקרשים. מצד חכמת הקבלה, למדים שספירת הכתר נקראת “בריח התיכון”. לכל ספירה יש את הדרגה שלה, את המעמד שלה, אבל ספירת הכתר עוברת מקצה לקצה. היא מתחילה מהזכות הגדולה ביותר שנקראת א”ס ברוך הוא, שזו הקירבה הגדולה ביותר לבורא יתברך הטוב והמיטיב, ומצד סיום הספירה היא מגיעה לנקודה דעולם הזה, שהיא בחינת מקבל על מנת לקבל. ספירת הכתר חובקת למעשה את כל הסקאלה כולה מלמעלה עד למטה, ולכן היא זו המשפיעה לכל המדרגות כולן, כי כל המדרגות נמצאות באיזה מקום על סקאלת העולמות, למעלה למטה, וספירת הכתר נמצאת מלמעלה עד למטה ולכן היא המשפיעה לכל המדרגות. ועל זה מרמז “הבריח התיכון”.
התורה ממשיכה ומביאה את הפירוט המופיע בפרשת תרומה: הארון, המנורה, השולחן, – ובפרשתנו היא חוזרת על כך שוב. בפרשת תרומה – מופיע רק הציווי לעשות אותם: “וידבר יהוה, אל-משה לאמור דבר אל-בני ישראל, ויקחו-לי תרומה ….. ועשו ארון, עצי שיטים” (שמות כ”ה, א’-י’) – ציווי לעשות את זה ואת זה. וכאן, בפרשת ויקהל – מדברת התורה על העשייה עצמה, איך בצלאל עשה את הדברים הללו באמת. כמו שבפרשת פקודי, התורה מספרת איך בצלאל עשה את בגדי הכהנים, את הציווי המופיע בפרשת תצווה. פרשה אחת מדברת על הציווי והשנייה על העשייה.
עם ישראל נמצא במצב לא פשוט הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת המצב הבטחוני. במצב הכלכלי רואים איך שהרצל”ק בלע תרבות שלמה של אוויר, מספרים של כאילו כסף, מספרים של כאילו כסף בבנקים, מספרים על צגי הבנק ואחרי המספרים אין ממש כיסוי. כאשר בודקים מה יש מאחורי המספרים מגלים שאין כל כך הרבה, העולם הולך ומתדרדר, העולם מבחינה כלכלית הולך ומתמוטט. כל הדרכים מובילות רק לכיוון אחד. כל אחד מאיתנו צריך לצמצם את הרצל”ק. וכן, מצבו של עם ישראל מבחינת המצב הבטחוני. כרגע אנו נמצאים במצב ביניים של יש ממשלה אין ממשלה, אבל גם כשתהייה ממשלה זו לא הממשלה לה אנו מקווים, אנו מקווים לממשלה של תורה ומצוות, ממשלה הבנויה על הקשר עם הבורא ועל צווי הבורא, ורק אז אנו יכולים להצליח. עם ישראל שמנסה לחיות חיים פרטיים ולאומיים שלא על פי רצון הבורא יתברך – לא יצליח. הבורא יתברך הוא שברא אותנו, הוא שהבדיל אותנו מכל העמים, וההצלחה שלנו תלויה בשמיעה והליכה בדרכו ובמצוותיו. (תשס”ט)
