בס”ד
בזוה”ק פרשת שמות אות צ”ו (בהסולם): רבי שמעון נשא ידיו ובכה, ואמר: “אוי למי שיקרה באותו זמן, (בדורות האחרונים), ואשרי חלקו של מי שיקרה ויוכל להמצא באותו זמן”. ומפרש (דבריו): “אוי למי שיקרה באותו זמן – הוא משום כשיבא הקב”ה לפקוד את האילה שהיא השכינה, יסתכל מי הם העומדים עמה ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד, ולא יהיה נמצא צדיק, שכתוב (ישעיה סג) “ואביט ואין עוזר”, וכמה צרות על צרות יהיו לישראל”. ועוד שם (אות צ”ז): “אשרי מי שיקרה וימצא באותו זמן – משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך, ועל זמן ההוא כתוב (זכריה יג): “וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו””. עכל”ק.
מדבריו הנוראים של רשב”י נמצאים אנו למדים לתקופתינו אנו, הדור הסמוך לביאת המשיח, וע”ז בכה והתריע, על שיקרה בעת שהקב”ה יפקוד את השכינה הקדושה וירצה להתגלות בנשמות ישראל, אבל לא ימצא צדיק שמקבל ע”ע ללכת אחר הקב”ה ללא תנאי והתחשבות עם תועלת עצמו. ומפאת חוסר המודעות הזו יהיו צרות לישראל, כי לא די בקיום התורה והמצוות באופן מעשי, אלא שהוא רק אמצעי לאמונה ודביקות ה’ בבחינת מה הוא רחום וכו’, ומשום שאין לימוד וחינוך לענין הזה, בכה ר”ש ואמר: שאכן העובד באמונה יזכה להאור המיוחל, כי הוא לא עשה את האמצעי כמטרה, ולא ראה את התורה הקדושה כחכמה או מסכת של הברקות ופלפולים. דעיקר העיקרים הוא הקשר והחיבור להמלך השי”ת, והתורה נועדה לצירוף הבריות. וענין מצוות חג הפסח הוא כמבואר לעיל, בכדי לבער את האהבה העצמית הפסולה, ולטפח את ענין האמונה ואהבת הזולת – בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין תלמיד לרבו, עד בינו לבין המקום.
