בס”ד
פרשת השבוע – פרשת “בהר”, וכך נאמר בה: “וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעֵקֶר משפחת גר” (ויקרא כ”ה, מ”ז). “וכי תשיג יד גר ותושב עמך” – זאת אומרת, שהגר תושב נהיה עשיר. מה גרם לו להיות עשיר? דיבוקו עמך. זה שהוא מתחבר עם היהודי, זה גרם לו להיות עשיר. “ומך אחיך עמו” – אחיך היהודי ירד מנכסיו. למה? “עמו”. בגלל שהוא למד ממעשיו של התושב הזה שהוא לא יהודי. “ונמכר לגר תושב עמך או לעֵקֶר משפחת גר” – אומר רש”י, הכוונה שהוא נמכר לעבודת כוכבים עצמה, להיות לה שמש. ז”א, לא לעבוד לעבודת כוכבים, אבל לשמש שם: לחטוב עצים ולשאוב מים וכו’.
“אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו” (שם, פס’ מ”ח). אומר רש”י: “גאולה תהיה לו” -“מיד אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל”. כלומר, אסור לך להשאיר את אחיך היהודי עובד אצל עובד כוכבים או במקום של עבודת כוכבים, כי אז הוא ידבק בעבודת כוכבים וזה יהיה סופו. לכן צריך לגאול אותו מיד. “או דודו או בן-דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל” (פס’ מ”ט). כלומר, אם הוא השיג איזשהו סכום כסף, אזי שיגאל את עצמו.
כיצד עושים את החשבון לכך? “וחישב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו” (פס’ נ’). רש”י נותן דוגמא: נשארו עד שנת היובל עשרים שנה והוא קנה אותו באלפיים שקל. ז”א – מאה שקל לשנה. אם לאחר חמש שנים הוא הצליח להשיג כסף והוא רוצה להשתחרר, אזי מכיוון שבמכירה החשיבו כל שנה במאה שקל, לכן עכשיו הוא צריך לתת לבעל הבית 1500 שקל בעבור 15 השנים הנותרות, כדי שיוכל להשתחרר. מחשבנים לפי שנה, כמה נשאר עד שנת היובל, ונותנים לגר תושב הזה ומשחררים אותו.
“אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחישב לו כפי שניו ישיב את גאולתו. כשכיר שנה בשנה יהיה עמו לא ירדנו בפרך לעיניך” (פס’ נ”א-נ”ג). אסור לך להניח לו שירדנו בפרך, כלומר שיעביד אותו עבודת פרך. “ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו” (פס’ נ”ד). ז”א, אם לא הצליחו להשיג כסף, בכל מקרה הוא צריך להשתחרר בשנת היובל.
מצד פנימיות התורה, מה פירוש הדבר שיהודי נמכר לגוי? פירושו של דבר, שהקדושה נמכרת לטומאה, שהאדם מקיים תורה ומצוות, שזה קדושה, אך הכל זה בעל מנת לקבל: בכדי לקבל כל מיני דברים גשמיים, או בכדי לקבל דברים רוחניים. אומרת התורה – לדבר כזה אסור לך להסכים. שהיהודי שלך ימכר לגוי, ז”א שכל התורה והמצוות נמצאים תחת שליטת ממשלת הטומאה. לזה אסור להסכים, אלא צריך להשתדל לפעול להבאת הגאולה באופן מידי.
ישנם שני סוגים של גאולה: יש גאולה מצד אתערותא דלתתא – מצד ההתאמצות וההשתדלות של האדם לשחרר את היהודי. ויש, במידה והאדם לא מצליח, מצד אתערותא דלעילא – שזה נקרא “ויצא בשנת היובל”. היובל – הוא בחינת בינה, שהיא בחי’ “כי חפץ חסד הוא”, בחי’ מוחין דחירות, כי אז האדם משתחרר מתחת השליטה של הס”א, של הרצון לקבל.
“כי לי בני-ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלוקיכם” (פס’ נ”ה). האיש היהודי צריך להיות עבד ה’ ולא עבד למשהו אחר. התורה והמצוות של האדם צריכות להיות כפופות לבורא בלבד ולא לשום עניין אחר: לא לכסף, לא לכבוד, לא לשום עניין, גם לא בכדי להשיג רווחים רוחניים, אלא רק מצד אהבת ה’. את הסטטוס הזה אסור לשנות, ואם הסטטוס הזה השתנה אזי צריך לעשות השתדלות גדולה להחזיר את הדבר לקדמותו, שהאדם ותורתו ומצוותיו יהיו עבדים של הקב”ה.
אחר כך מסיימת התורה בשני ציוויים אחרים: “לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה’ אלוקיכם” (פרק כ”ו, פס’ א’). זה ציווי אחד. איסור עבודה זרה. ציווי שני: “את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'” (שם פס’ ב’). מדוע התורה מזכירה כאן שני ציוויים אלו? מסביר רש”י, היות ומדובר כאן על כך שהיהודי נמכר לעבדות אצל הגוי, אזי יש חשש שילמד ממנו עבודת כוכבים, לכן התורה שבה וחוזרת על איסור עבודה זרה. כמו כן, יש חשש שהיהודי ילמד ממנו לעשות את השבת כיום חול, לכן התורה חוזרת על איסור של מלאכת שבת – “את שבתותי תשמורו”.
באיסור זה של עבודה זרה – “לא תעשו לכם אלילים”, ישנם כמה וכמה עניינים: העניין הכללי הוא שהאדם מנהל את חייו על מנת להשפיע נחת רוח לאלו הסובבים אותו, שיתבטל בפניהם, שישתדל להגיע לאהבת הזולת ואהבת ה’, ואם האדם עובד מצד אהבת עצמו, היהדות מחשיבה זאת לעבודה זרה. כל דבר שהאדם עושה בשביל עצמו ולא בשביל הבורא, זה נקרא דבר זר. בעבודה זרה עצמה גם כן יש כל מיני סוגים: יש סוג שנקרא “אליל” – אל לי. ז”א שהאדם לא רוצה לעבוד מתוך אמונה למעלה מהדעת, אלא הוא רוצה להרגיש את מציאות ה’, הוא רוצה לקבל את האור האלוקי בכלים שלו. “פסל” – מלשון “פסול לך”, גם כן עניין של לעשות למען עצמך. “אבן משכית” – אבן מלשון הבנה, שהוא רוצה להבין את הבורא, לא רוצה להאמין למעלה מהדעת. “מצבה”, זה כבר דבר אחר – מלשון מצב, שהאדם רוצה להישאר במצב שלו, לא רוצה להתקדם למצבים אחרים. מדוע? מסביר רבנו בעל “הסולם” – היות ותמיד כאשר האדם עובר למצבים יותר גבוהים, אזי הוא מאבד את כל מה שהיה לו מקודם. זה החוק. כל פעם שצריכים להשיג מדרגה רוחנית חדשה, מאבדים את המדרגות שהיו עד עכשיו. צריכים להתחיל מחדש. ומכיוון שכן, לכן האדם לא רוצה. הוא רוצה להישאר במצב שלו. מי צריך את כל הייסורים האלו של להתחיל את כל העבודה מחדש?! אבל, אם אדם רוצה לגרום נ”ר לה’, אם האדם אוהב את השי”ת, והוא יודע שהקב”ה רוצה שהוא כן יתקדם למצבים הבאים, אזי, עם כל הייסורים וכל הקושי, הוא צריך לעשות זאת. אחרת, הוא נחשב לעובד עבודה זרה.
“את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו אני ה'” – שני הציוויים כרוכים אחד בשני. מדוע התורה כורכת את השבת עם המקדש? בפרשת קדושים כתוב: “איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו” (ויקרא י”ט, ג’). שם כתוב על עניין של מורא אב ואם. זהו דבר ידוע, שאם האבא או האמא יגידו לחלל שבת, שלא ישמע להם. לכן התורה מקשרת בין שני הדברים הללו. וכאן יש מוסף של רש”י: “יכול יהא בניין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו – כולכם חייבים בכבודי” (יבמות ו’, ע”א). אתם והמקדש חייבים בכבודי. ז”א שאסור לבנות את בית המקדש בשבת. זו הנקודה.
מצד פנימיות התורה, צריך לומר כך: הלא השבת היא מעין עולם הבא, היא מרמזת על גמר התיקון. אם כן, לא שייך לעסוק בבנייה בשבת. אפילו לא בבנייה של קדושה וקודש. כי כל בנייה, משמעותה, שיש חיסרון במצב העכשווי, ולכן צריך לבנות ולשכלל את המצב. כי אם יש שלימות, אזי לא צריך להוסיף ולבנות שום דבר. ולכן כל בנייה מצביעה על חסרון, וכביכול כופרת בעצם הרעיון של השבת, שהוא רעיון שהשי”ת מביא אותנו, כל אחד ואחד, לשלמותנו ולגמר תיקונינו. (תשע”א)
