בס”ד
.כתיב (במדבר כ”ו, ס”א) “וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'”.
ופירש אאמו”ר שליט”א, שאש הוא ההתלהבות של האדם. והאדם יכול להתלהב כשעושה את רצון ה’, ויכול להתלהב לצרכיו העצמיים. ואם האדם מתלהב משום הרצון לקבל – זה נקרא אש זרה. וכן על דרך זה, אומרת הגמרא (שבת ק”ה, ע”ב): “לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר” – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר, זה יצר הרע. ואפשר לפרש הפסוק בב’ אופנים: א) שלא יהי’ בך את הרצון לקבל שהוא נקרא זר. ב) שהקב”ה לא יהי’ אצלך זר. שאם האדם עובד את הרצון לקבל, הקב”ה נהיה אצל האדם זר, אלא האדם צריך לעבוד בע”מ להשפיע – ואז הקב”ה לא יהי’ אצל האדם זר.
(שב”ק פרשת פנחס התשס”ה)
***
כתיב (במדבר כ”ז, א’-ח’): “ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן מכיר וכו’ ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן וכו’ לאמר: אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה’ בעדת קורח, כי בחטאו מת, ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ה’. ויאמר ה’ אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם וכו’. ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: בן – זה רצון להשפיע, בחינת לשמה, ובנות – זה רצון לקבל, בחינת שלא לשמה. וארץ ישראל – היינו השגת האור האלוקי, אור התורה. ורק מי שהוא עובד את הקב”ה לשמה, שלא ע”מ לקבל, בבחינת זכר, הוא זה שיכול להשיג את אור ה’ ואור התורה (היינו בחינת א”י). אבל אדם שהוא עובד שלא לשמה, ע”מ לקבל, בחינת נקבה, הוא לא יכול להשיג את אור ה’ ואת אור התורה. ולכך, יש חלק בארץ רק לבנים, שהם בחינת לשמה, בחינת להשפיע, ולא לבנות שהם רצון לקבל. וע”ז, באו בנות צלפחד ואמרו למשה – למה יגרע, גם אנחנו רוצים להגיע להשגות אלוקיות (בבחינת נחלת א”י), רק מה לעשות שהרצון לקבל שולט בנו, ואין לנו בכלל בנים, דהיינו בחינת להשפיע, ולמה נגרע? וע”ז אמר הקב”ה, שהן צודקות, והן ג”כ צריכות לקבל קצת אור ה’, כי אחרת הן אף פעם לא יתקדמו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. אבל ברור שאין אדם ששולט בו הרצון לקבל, שמקבל את אותו האור של אדם שאין בו כבר שליטת הרצל”ק, אלא שולט בו רק הרצון להשפיע. שכל איש מקבל כפי השגתו, כדכתיב, “נודע בשערים בעלה”, ואומר הזה”ק: “כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה”.
וכן אותו ההסבר הוא לגבי הרבנים של דורינו, אע”פ שהם בדרגה הרבה יותר נמוכה מאשר בדורות הקודמים, ככתוב (דברים י”ז, ח’-ט’): “וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה ביּמים ההם”. ופירש”י: שכל דור ושופטיו כפי דרגת הדור, שהרבנים משפיעים לחסידים אור בדרגה נמוכה כפי דרגת הדור. ועוד אמר אאמו”ר שליט”א לגבי השגת אור ה’ ואור התורה – בדורות הקודמים שהם היו יותר גבוהים, אזי היו התלמידים מבקשים להגיע לדרגה של לשם שמים, והרבי שלהם היה ממשיך להם את האור הזה, אבל בדורות האלו שהם יותר נמוכים, אדם מבקש פחות, האדם מבקש שיהיה לו אהבת תורה אפילו שלא לשמה, והרבי ממשיך לו את האור. אבל זה אור יותר נמוך, ככתוב: “וקמת ועלית וכו’ אל השופט אשר יהי’ בימים ההם”. ופירש רש”י: כל דור ושופטיו – שכל דור הוא יותר נמוך וכן השופט יותר נמוך, והרבי מושך אורות יותר נמוכים, עכל”ק.
כתיב (שם, י”ב-י”ג): “ויאמר ה’ אל משה: עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אתה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך”.
והקשה אאמו”ר שליט”א: לשם מה הקב”ה היה צריך להראות למשה רבינו את א”י, את ארץ זבת חלב ודבש, ואחר זה לומר לו: תראה א”ז אבל לא תקבל א”ז, וכי הקב”ה רצה להכעיס ולהעציב את משה רבינו!? ופירש אאמו”ר שליט”א: שהקב”ה רצה להביא את משה רבינו לאהבת ה’, כי מתי האדם נבחן שהוא אוהב את חבירו? אם הוא מוכן לוותר לו. ולפיכך, הקב”ה הראה לו את א”י, שאליה משה רבינו השתוקק, ושיוותר ע”ז, משום שכך הוא רצון ה’, וזה הוא המבחן האם הוא אוהב את ה’. וע”י כך שמשה רבינו מוותר, נבחן שהוא הגיע לאהבת ה’ האמיתית, עכל”ק.
(שב”ק פרשת פנחס התשס”ו)
***
כתיב (שם, י”ב-י”ד) “ויאמר ה’ אל משה: עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבנ”י וראיתה אתה ונאספת אל עמך וכו’ כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה וכו’ הם מי מריבת קדש” וכו’
ופירש אאמו”ר שליט”א: מה היה החטא, בזה שהכו בסלע ולא דיברו, שהסלע הוא הרצון לקבל, קשה כסלע, כפי שאמרו חז”ל: אם סלע הוא מתפוצץ (עיין בקידושין). וע”י שהאדם מתקן את הרצון לקבל, זוכה, ונגלים לו מים שהם אור ה’. והקב”ה אמר למשה שידבר אל הסלע, דהיינו שיתקן את הסלע ללא כפיה, ככתוב: “ויאמר ה’ אל משה: קח את אהרן”, ופירש רש”י: קחהו בדברים, דהיינו שיתקן את הרצל”ק בבחינת אהבה, ללא כפיה. ומשה רבינו חשב שב”י לא יוכלו לתקן את הרצל”ק בבחינת אהבה, כי הוא קשה מדי, ולכן הכה את הסלע. דהיינו, שתיקנו בבחינת יראה ע”י כפיה. וזה היה חטאו, שלא תיקן את הרצל”ק ע”י דרגת אהבה שהיא יותר גבוהה מיראה. ולפיכך, נענש שלא לעלות לא”י, כי א”י היא בחינת עולם האצילות, שהיא בחינת אהבה, וכיוון שלא תיקן את הרצל”ק דכלל ישראל בבחינת אהבה, נענש שלא יכנס לא”י שהיא בחינת אצילות.
(שב”ק פרשת פנחס התשס”ז)
