בס”ד
בפרשת השבוע כתוב: “ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת, ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים, אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו” (במדבר ט”ו, ל”ב-לד).
אומר רש”י: לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה. מבחינה הלכתית יש שמפרשים שעבר על מלאכת טלטול ברשות הרבים, ויש המפרשים שתלש את העצים ועבר על מלאכת קוצר.
ספר הזוהר הקדוש מפרש פרשה זו מבחינה פנימית, ומסביר, שענין מקושש הוא מלשון היקש, כלומר שמקישים ומשווים דבר לדבר. ושענין מקושש עצים, היינו שהוא רצה להשוות בין עץ הדעת לעץ החיים. בכדי להבין מה כוונת הזוהר, צריכים להסביר כמה דברים: א. מה זה עץ הדעת ב. מה זה עץ החיים ג. מה הפירוש שהוא רצה להשוות ביניהם ד. מה הקשר בין כל זה ליום השבת.
מסביר רבנו בעל הסולם כך: המושג עץ זה מלשון עצה. ויש באדם שני סוגים של עצות, שתי דרכים. דרך אחת היא, דרך של עץ הדעת, שמשמעותה, שהאדם רוצה לדעת ולהבין כל דבר. כי הטבע של האדם הוא טבע של רצון לקבל הנאה ותענוג, וממילא הוא רוצה להבין בכל דבר איזו תועלת והנאה ותענוג יצא לו ממנו, מה הוא יכול להשיג מכל דבר שהוא עושה, זה מהלך המחשבה של הרצון לקבל, וזה נקרא – עץ הדעת. ולכן, החטא של אדה”ר היה בעצה”ד, כלומר הציווי של הקב”ה לאדה”ר שלא לאכול מעצה”ד, פירושו, שלטובתו של האדם עדיף שיעבוד את ה’ באמונה למעלה מהדעת ולא בתוך הדעת, והחטא של אדה”ר שרצה לעבוד את הקב”ה דווקא בתוך הדעת.
יש ההבדל גדול אם עובדים את הקב”ה למעלה מהדעת. כי עבודה למעלה מהדעת פירושה, שהאדם עובד באמונה ואז עבודתו רצויה ונכונה, מטעם שעבודה למעלה מהדעת מוכיחה שהקב”ה חשוב אצל האדם, וגם אם הוא לא רואה שום הנאה ותענוג לקבל, מכ”מ הקב”ה חשוב אצלו, ומגודל האהבה שלו לקב”ה, הוא מוכן לעבוד גם אם זה לא מתיישב עם השכל וההבנה וההרגשה שלו. זה נק’ – עבודת האמונה. אבל אם עובד רק עפ”י הדעת, כלומר רק מה שהוא מבין הוא עושה, א”כ אין פה שום הוכחה שהוא אוהב את הקב”ה, ואין פה שום הוכחה של נאמנות לקב”ה, כי הפירוש של עבודה בתוך הדעת הוא, שהאדם עובד רק בתנאי שהוא מבין איך זה ישתלם לו, רק בזמן שהדעת שלו אומרת לו שכדאי לו. אבל זאת לא העבודה הנכונה, כי העבודה הנכונה היא כפי שאומר הפסוק (ירמיהו ב, ב): “זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”, פירושו של דבר, שהנאמנות של האדם לקב”ה מתגלה אם האדם מוכן ללכת במדבר בלי טעם והרגשה והבנה, אז הוא יכול לדעת שהוא עובד לה’ בנאמנות. אבל אם הוא עובד לה’ רק כשזה מובן לו וטעים ומורגש אצלו, אז הוא עובד לעצמו ולא לקב”ה. כפי שאומרת הגמרא (שבת ק”ה, ב’): “לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע”, והרצון לקבל של האדם זהו היצר הרע, כי ברגע שהאדם רוצה לקבל הנאה ותענוג ועובד את ה’ אך ורק בשביל לקבל לעצמו, זה נק’ אגואיזם, וזה נבחן ליצר הרע, וזהו ענין עץ הדעת.
לעומת זאת, עץ החיים פירושו העצה והדרך שמחברים את האדם לקב”ה, כי הקב”ה נקרא חיים, כפי שכתוב (תהלים ל”ו, י’): “כי עמך מקור חיים באורך נראה אור”. הקב”ה נק’ חיי החיים, מקור כל החיים, א”כ עץ החיים פירושו, שהאדם הולך בדרך שמחברת אותו לבורא, וזה בזמן שהוא לא עובד מטעם אינטרס עצמי, אלא מטעם אהבת ה’. כפי שהקב”ה אוהב את הנבראים, כך גם האדם צריך לאהוב את הנבראים ואת הקב”ה. כפי שאומרים חז”ל על הפסוק: “ולדבקה בו” – איך אפשר להידבק בקב”ה, אלא הידבק במידותיו, “מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון” כו’, כך יכולים להתחבר עם הקב”ה, וזה נק’ – עץ החיים.
א”כ, ספר הזוהר הקדוש מסביר, שחטאו של המקושש היה שרצה להשוות בין עץ החיים לעץ הדעת. פירוש הדבר הוא, שאנחנו אמורים ללכת לפי הדרך של עץ החיים, ולהתרחק מעץ הדעת, כמו שכתוב (בראשית ב’, ט”ז-י”ז): “מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו”, ומקושש העצים רצה להקיש, היינו להשוות את החשיבות ביניהם, היינו שהחשיבות של עץ החיים ושל עץ הדעת היא אותה החשיבות. הווי אומר, שגם אם האדם עובד את הקב”ה עפ”י הדעת והשכל וההרגשה שלו זה בסדר גמור, זה לא דבר שלילי.
לפי הפירוש הפשוט, מבינים שהוא עבר עבירה מצד טלטול ברשות הרבים או מצד מלאכת קוצר. ממילא, אם הוא היה עושה זאת ביום חול זה לא היה נחשב לחטא, אבל לפי הפירוש הפנימי יש להבין מה זה קשור דווקא ליום שבת? ובכדי להבין זאת, יש לבאר מה ענין יום השבת באופן פנימי. אומרים חכמים, ששבת היא מעין עולם הבא. העולם הזה קיים ששת אלפים שנה: אלפיים תוהו, אלפיים תורה ואלפיים ימות המשיח. בששת אלפים השנים הללו אנחנו אמורים לעבוד ולתקן את עצמנו בענין של “ואהבת לרעך כמוך” ובענין של “ואהבת את ה’ אלוקיך”, שאלו התיקונים העיקריים שאנו צריכים לעשות. כפי שאומרים חז”ל: מה אכפת לקב”ה למי ששוחט מהצואר או למי ששוחט מהעורף, היינו למה הקב”ה ציווה אותנו דווקא לשחוט מהצוואר? ואפשר לשאול את זה על כל מצוה ומצוה, מה אכפת לקב”ה שניתקע בר”ה דווקא בשופר ולא בחצוצרה? על זה עונים חז”ל: הווי אומר, לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. כלומר, המצוות נתנו בכדי לנקות אותנו. ממה אנו צריכים להתנקות? מהלכלוך והזוהמה של האהבה העצמית – וזוהי עבודתנו בששת אלפים שנה.
והאלף השביעי – הוא זמן של גמר התיקון, הגאולה השלימה, שאז נאמר: “כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”, וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם”, “וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ;” – פירוש כל הפסוקים הללו הוא, שיהיה גילוי גמור בהדיא. כל העבודה של האמונה בבחי’ “לכתך אחרי במדבר”, נוהגת בששת אלפים שנה, כדי שנשתלם בענין אהבת הבורא, אבל באלף השביעי, אחרי שהעולם נתקן, ונתקנה מכל הזוהמה של האהבה העצמית, אז יכול הקב”ה להתגלות לגמרי – “והיו עיניך רואות את מוריך”.
והקב”ה נתן לנו כל שישה ימים “סניף” של האלף השביעי – שבת קודש. ששת ימי המעשה הם מקבילים לששת אלפים שנה הכלליים, ובהם צריך לעבוד ולהזיע בענין צמצום הרצון לקבל ופיתוח הרצון להשפיע, כמ”ש: “ששת ימים תעשה מלאכתך”. וביום השביעי הוא זמן גילוי ה’, וכל אחד לפי מה שטרח בערב שבת, כך הוא יאכל בשבת, דהיינו שהקב”ה מתגלה לאדם לפי ההתאמצות שלו בששת ימי המעשה ללכת בדרכי התורה ולהתנקות מהלכלוך של האהבה העצמית.
ממילא יוצא, שאם יום השבת הוא כמו האלף השביעי, שמתגלה הקב”ה בהדיא, אז לאלו האנשים שמרגישים את המציאות האלוקית יש אפשרות לבוא ולומר שעץ הדעת הוא חשוב בדיוק כמו עץ החיים. את זה אפשר לומר רק ביום השבת, כאשר הקב”ה מתגלה ומורגש בתוך הדעת של האדם, כמ”ש (תהלים ל”ד, ט’): “טעמו וראו כי טוב ה'”, והאדם מרגיש את האמת שבבריאה שהיא המציאות האלוקית, אז יכול הגוף לבוא ולומר שהמצב הזה של שבת הוא כל כך יפה ונהדר, אז זה חשוב לפחות כמו עץ החיים. ואת זה אפשר לעשות רק בשבת כשמתגלה אור ה’ בתוך הדעת.
וזה היה חטאו של המקושש, כי אפילו כשמתגלה ה’ ית’ בתוך הדעת של האדם, הוא עדיין צריך להחשיב את דרך האמונה יותר מאשר את הגילוי. ועונשו של המקושש: “ויאמר יהוה אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים” (במדבר, ט”ו, ל”ה). – מבחי’ פנימית, אבנים הוא מלשון הבנה, כלומר ענין של מוות בסקילה הוא שכשהאדם רוצה להבין אז מהשמיים נותנים לו להבין הכל, נותנים לו כמה הבנה שהוא רוצה, ואז כשהאדם מבין בלי הגבלה ועובד רק מתוך ההבנה, הוא מפסיד את הדבר היקר ביותר שהוא הקשר עם הקב”ה, כפי שחז”ל אומרים, שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו. אם הוא רוצה להבין אז נותנים לו את ההבנה, שיהנה עם זה, אבל אז האדם מתנתק לגמרי מהקב”ה, וזהו העונש הגדול ביותר.
וזה דומה לדרך שספר הזוהר הקדוש מפרש את ענין קריעת ים סוף: שקליפת מצרים רוצה להרגיש את אור האלוקות הגדול, אז הקב”ה הטביע אותם בים. היינו, שהים מרמז על ים החכמה, והקב”ה נתן להם את החכמה בצורה מופרזת עד שטבעו בתוכה.
***
אומר הזוהר הקדוש, שחתן הוא מרכבה לקב”ה. חתן – מלשון נחיתה, ירידה, זה נלקח מהפסוק “וירד ה’ על הר סיני”. הקב”ה נק’ חתן ע”ש הירידה של המציאות האלוקית להתחבר עם האדם, כפי שאומרת הגמרא: נחות דרגא ונסיב איתתא, היינו שהאדם צריך לרדת לקראת האישה.
הכלה – היא שורש לכנסת ישראל, היינו לכלל ישראל, וזה נמשך מהפס’ (במדבר ז’, א’): “ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן”. אומר הזוהר הקודש שהמילה “כלת” כתובה בלי ו’ לרמז על כלת משה – הכלה של משה. ז”א שכפי שהכלה מכינה את עצמה לקראת החתן ומתקשטת בתכשיטים וקישוטים, כך גם כלל ישראל צריכים להכין את עצמם לקראת הקב”ה בתכשיטים ובקישוטים ובבשמים, והזוהר הקודש מסביר שהתכשיטים והקישוטים שהתחתונים צריכים להכין הם תורה ומצוות ומעשים טובים, שע”י האדם מתנקה מהלכלוך של האהבה העצמית.
מצוות חתן וכלה א”כ היא מצווה יקרה וחשובה מאוד, כי היא נמשכת מהשורש הגבוה ביותר של חיבור הקב”ה עם כנסת ישראל. אנו מברכים את החתן והכלה שייבנו בית נאמן בישראל, כלומר שהבסיס של הבית יהיה על האמונה, ורק כך הבית יכול להחזיק מעמד, כשהוא מבוסס על בחינת עץ החיים ולא עץ הדעת. ז”א שהחתן והכלה צריכים להחשיב אחד את השני, כל אחד צריך להתבונן על המעלות של השני ועל החסרונות של עצמו ולא הפוך. אם כל אחד מתבונן על המעלות של השני והחסרונות של עצמו, אז כל אחד רואה שהוא קטן והשני גדול והטבע של הקטן להתבטל ולאהוב את הגדול.
רק בדרך זו הבית יכול להחזיק מעמד, בזמן שהוא בנוי בבחינה הזאת של “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. ז”א שהחתן מוכן ללכת אחרי הכלה אפילו אם יש דברים שנוגדים את השקפתו ואת הגיונו ואת שכלו ואת הרגשתו, וכן הכלה מוכנה ללכת אחרי החתן אפילו אם זה נוגד את ההיגיון או האינטרס או הנוחיות שלה. כשכל אחד מוכן לעשות בשביל השני אז זה נק’ בית נאמן בישראל, בית שיעמוד לנצח נצחים.
(סעודת שבע ברכות עידו גולדשטיין, סיון תשע”א)
