בס”ד
“זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל” (במדבר י”ט ב’).
אומר רש”י במקום: “לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר – מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה”.
זהו יסוד גבוה של היהדות – שהאדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכות ה’ כחוק. ומדוע הדבר כך? לכאורה הרבה יותר קל לאדם אם אומרים לו טעם וסברה שתתישב על ליבו, ומדוע צריך להציג לו את דרישות הבורא כחוקים נוקשים ללא טעם והגיון?
אלא צריכים לדעת שמטרת התורה והמצוות היא לחנך את האדם לצאת מן האהבה העצמית שלו, כי בזמן שמקיים את התורה והמצוות משום אינטרסים איגואיסטיים, הרי זו עבודה פגומה, שאינה לכבודו של הבורא. אבל כאשר אוהב הנברא את בוראו הריהו מוכן לקיים את ציוויו גם כאשר נוגדים הם את האינטרסים שלו, כחיל בשדה הקרב אשר מציית למפקדו. הוי אומר שכאשר האדם מקיים את מצוות ה’ כחוקים, גם כאשר הם נוגדים את הבנתו והרגשתו, ועושה זאת תוך התעלמות מעצמו, ומצד אהבתו הגדולה לבורא, אזי זהו מצב נעלה, והוא היופי האמיתי של נפש האדם, כאשר מצליח להגיע למצב כזה.
לא נשלה את עצמינו, אבל אנו עדין רחוקים מן המצב הזה, כי אנו מחפשים בכל דבר את התועלת, הן תועלת בעוה”ז והן תועלת בעוה”ב. וממילא ברור הדבר שאנו רחוקים מאהבת ה’. דוגמא בולטת לדבר היא טקטיקות ההחזרה בתשובה שנוקטים בהן טובי המרצים, למשל: אחוז הגירושין במשפחות שומרות תורה ומצוות הוא נמוך מאד בהשואה למשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות. (מתוך אחת ההרצאות בסמינר לחוזרים בתשובה). כאשר אדם שומע משפט כזה, אזי היא עושה חשבון מהיר: כדאי מאד עבור האהבה העצמית שלי לשמור תורה ומצוות, כי עי”כ תובטח שלוות חיי המשפחה שלי. א”כ הבסיס של החינוך והחזרה בתשובה הוא בסיס של איגואיזם טהור, ואין הוא מתוך אהבת המלך שאמר ונעשה רצונו. זוהי רק דוגמה בלבד, אבל אם נבדוק, אזי כל פרטי חיינו מלווים בחשבון הזה של הכדאיות. אנו נתקלים על כל שעל וצעד בחשבונות הללו, של כמה נרויח בעוה”ז ובעוה”ב אם ננצור את לשוננו, וכו’ וכו’.
אבל חז”ל אמרו שא”א להתחיל בצורה אחרת, כי אמרו: “לעולם ילמד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה”. נמצינו למדים שתחילת החינוך היא רק בצורה כזאת, שמציירים לאדם את הרוחים הגדולים שירויח אם וכאשר ילך בדרך התורה. אבל הבעיה היא שבימינו אין זו רק תחילת החינוך, אלא זה נמשך עד סוף ימיו של האדם. והשאלה היא: עד מתי נמשיך להאזין למה שאמור להיות עבודת נשים וקטנים (רמב”ם פ”י מהלכות תשובה)?
נמצינו למדים, שאנו צריכים לשנות מן הקצה אל הקצה את כל דפוסי חיינו ומחשבותינו, הקב”ה דורש מאיתנו לההפך לאנשים אשר אינם פועלים מתוך מניעים אנוכיים, אלא שפועלים מתוך מניעים של אהבת הזולת ואהבת המקום, ונקודת המבחן לדבר היא – האם אנו מסוגלים לפעול גם כאשר אנו צריכים לקיים חוקים? כאשר יושב אדם ואוכל את הטשולענט בשבת, אף אחד לא יאמר שמצוה זו היא גזירת מלך בלא טעם, כיון שהגוף מוצא בה טעם רב… אבל כאשר ראובן פוגע בשמעון, ומתנהג שלא כשורה ובצורה מעליבה ומזלזלת, ואז כל ישותו של שמעון מרוכזת בענין אחד – להתנקם בראובן בכל האופנים האפשריים, אז האדם צריך לקבל על עצמו את צווי המלך כחוק, למרות שגופו אינו מקבל את הדבר.
אליבא דאמת, בדבר זה תלויה כל הצלחתינו, כי אם אין אנו מסוגלים לקבל חוקים, אזי אנו פועלים אך ורק כשזה נח לנו, וכשזה קצת לא נח, אנו נסוגים אחורה. ומחמת זאת נהפכנו להיות מגושמים ביותר, ונטולי כל חיות רוחנית.
וע”כ עלינו לבקש מאת אבינו שבשמים שיתן לנו טבע שאינו מצוי בנו, טבע של אהבת הזולת, ורק אז יהיו לנו התבונה והרצון לעובדו דוקא כאשר הדבר נוגד את האהבה העצמית שלנו.
