בס”ד
מסירות נפש ובקיעת הים
בפרשת בשלח מובא במדרש – שמצרים נסע אחרי ישראל, ולפניהם הים, ונחשון בן עמינדב נשיא לשבט יהודה קפץ ראשון אל תוך המים במסירות נפש, שאפילו שמצד השכל הכל נראה אבוד, מ”מ האמין למעלה מהשכל של הגוף שלו שישועת ה’ כהרף עין. ובאמת אח”כ נבקע הים. מה אנו למדים מכך? שאין צריך לחשבן את העתידות, אלא בשעת מעשה ללכת באמונה, והעתיד ידוע רק למנהיג הבירה.
זכורני, במעשה באדם שעלה לישראל מהגולה, והתגורר בירושלים, וקיבל על עצמו לא ללון מחוץ לירושלים. פעם השתתף בשמחה משפחתית בתל אביב שהסתיימה בשעות הלילה המאוחרות, ואיחר את התחבורה האחרונה לירושלים. ואמר בליבו – כיון שהחלטתו באה מצד הקדושה יצעד ברגליו לירושלים, ובלבד שלא ילון מחוצה לה. ובימים ההם שאחר קום המדינה כל הדרך לירושלים היתה מדבר שממה, אולם הוא ביצע את החלטתו, ופסע בדרך החשוכה בואכה ירושלים. מציאות של מכוניות אז היתה נדירה ביותר, אולם בכל זאת אחר הליכה של כברת דרך, פתאם עצרה לידו מכונית, ובה ישב תלמידו, אשר לקחו בשמחה לירושלים. בתקיפות כזו צריכים אנו לעשות את שלנו בכל מחיר, והקב”ה יראנו את הדרך הנכונה.
ה”ברכת שלום” זצ”ל היה אומר: ‘ביטחון זה לא מה שהאדם מבין, אלא כמו בחנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמם לתוך כבשן האש, ובזוה”ק איתא שבטחו בה’, והיינו שהם לא הפילו עצמם ע”ד שה’ יצילם, כי שמא אין זה רצון ה’, אלא בטחו, היינו שהם עשו מעשה קידוש ה’, ובטחו שהקב”ה יעשה כרצונו הטוב והישר בעיניו’.
ה”ברכת שלום” זצ”ל היה אומר – מדוע השכינה מכונה בשם ‘אשת חיל’? כי היא אשתו של חיל, החייל אינו שואל שאלות אלא הולך בדרך שהמפקדים מצווים, לכן השכינה הקדושה מתחברת רק עם עובדי ה’ החיילים, השומעים לקול השי”ת ללא שאלות, אלא בשמחה ובאהבה נענים לכל פקודה (חול המועד פסח תשנ”ז).
