בס”ד
וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ-עַד-בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל-וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן-שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן-יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים-וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר–עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. (במדבר, ט’, ט”ו-כ”ג)
מבחינה פנימית, שמעתי ממו”ר הרב אשלג זצק”ל: יום, מורה על מצב של עלייה, שאדם מרגיש את מציאות ה’, מרגיש טעם בתורה ומצוות, מרגיש את חשיבות הבורא וכל כולו מוכן ומזומן להקריב את מה שצריך להקריב למען ה’ – זה נקרא יום. ענן – משמעותו הסתרה, כפי שבגשמיות הענן מסתיר את השמש ונעשה חושך ואפלה למטה.
וצריך להבין, למה דווקא מכסה הענן את המשכן ביום? התשובה: כי בזמן העלייה האדם צריך לזכור את זמן הירידה. למה? ראשית, כדי לראות איך הוא נראה בזמן העלייה ולהגיד תודה לה’ ית’ על כך שהעלה אותו, שקירב אותו אליו. שנית, לזכור את זמן הירידה, כדי להשתמש במצב העלייה בזמן הירידה, כשהאדם זוכר את הצורה הנמוכה והשפלה שלו שבזמן הירידה, איך הוא מונח בשליטת הרצל”ק ובשליטת התאוות הגשמיות. אם האדם זוכר זאת, בזמן הירידה הוא יכול לקחת חומר דלק מהעלייה, יכול לקחת הארה מגדלות ה’ שהוא הרגיש בזמן העלייה, ועל סמך זה לכרות ברית עם הבורא. ולומר: ‘עכשיו אני מרגיש שאתה כל כך גדול, אתה כל כך עצום וכל כך כביר, אני כורת אתך ברית’. הברית הזאת אומרת, שגם בירידות הגדולות ביותר שלי אני נשאר אתך, אני נשאר נאמן לך, אני לוקח את האור שהאיר בתוך הדעת בזמן העלייה ומשתמש בו בכדי ללכת למעלה מהדעת בזמן הירידה. דווקא ביום “כִּסָּה הֶעָנָן”. ובלילה אש, “וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה”. כלומר, בלילה שהוא זמן הירידה, זמן בו האדם נמצא בתחתית תאוותיו השפלות, כשהוא מסתכל על עצמו הוא מתפלא, הוא רואה באילו תאוות שפלות ובהמיות הוא נמצא. הוא לא מבין איך יכול להיות מצב, שאדם, מצד אחד, לומד עניינים רוחניים ומצד שני הוא כל כך שקוע בתאוות, שפלות ונמיכות. האמת, שכבר אמרו חז”ל: “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. הרצל”ק מתקיף את האדם יותר ויותר, ככל שהוא עולה יותר. בזמן הירידה – צריך לזכור את העלייה, את הקרבה מזמן העלייה. לכן, בלילה יש מראה אש. האש מסמלת את אש ההתלהבות והנכונות למסירות הנפש שיש לאדם בזמן שהקב”ה מקרב אותו, כשהוא אז בטל כלפיו כנר בפני האבוקה. לכן, מראה אש הוא דווקא בלילה, כדי שהאדם בזמן הירידה יזכור את זמן העלייה ויתפלל לה’, שעל סמך העלייה הזאת הוא יחזור ויקרב אותו אליו. ודבר נוסף, האדם צריך לזכור את העלייה ולומר שעל סמך הרשמים של העלייה הוא הולך גם בזמן הירידה אחרי ה’ באש ובמים. זה הפירוש הפנימי לעניין זה.
הפרשה מביאה עניין נוסף, התורה מספרת לנו שלפי המיקום של הענן כך ישראל נוסעים או חונים. “וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל-וְאַחֲרֵי כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – אם הענן עולה – זה סימן שישראל צריכים לנסוע. “וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן-שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ” – מה זאת אומרת “וְעַל-פִּי ה’“? – הקב”ה נותן לבני ישראל סימן מתי ייסעו ומתי יחנו: כשהענן עולה – זה סימן שהם צריכים לנסוע, מקפלים את כל הציוד, את המשכן ואת הכול ונוסעים. אם הענן פתאום נוחת – הם יודעים שצריכים עכשיו לפרק בחזרה את הציוד דווקא במקום שהענן יורד. “וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים-וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר–עַל-הַמִּשְׁכָּן” – הם יהיו מספר ימים באותו מקום, “עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר”, יום אחד, – “וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ-יֹמַיִם”, יממה שלמה, “וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה”.
מה אומר לנו כל זה מבחינה פנימית? הענן, כפי שאמרנו, מסמל את ההסתרה. הרעיון כאן מאוד פשוט, ענן מרמז על הסתרה, הסתרה – כשמציאות ה’ נסתרת והאדם מתפקד כמו בהמה, שקוע בתוך התאוות שלו כמו ג’מוס ששקוע בתוך הביצה, וזה נכון הן מבחינת ליבא והן מבחינת מוחא, האדם מלא קושיות על הבורא ועל השגחתו, על כל העולם כולו יש לו קושיות, טרוניות ומרירות – זה נקרא הסתרה. על זה מרמז הענן. אומרת לנו התורה: במקום שהאדם רואה שקשה לו, אם קשה לו, זאת אומרת, שה’ ית’ נסתר ביותר. ושדווקא במקום הזה האדם צריך לדעת שכאן מקום עבודתו. כאן הוא צריך לשים את כובד העבודה שלו. ואילו, במקום שהוא רואה שקל לו – זה סימן ששם לא מקום העבודה. דוגמה כללית, אדם רואה שבעניינים של כסף מאוד קשה לו, זה סימן שהרצל”ק שלו נעול על כסף. בענייני כבוד קל לו, אין לו בעיה לוותר, שיגידו מה שיגידו, הוא לא מחפש שום כבוד. והוא צריך לדעת שאת עיקר העבודה צריך לתת במקום שהרצל”ק עושה קושי גדול, ובדוגמה שלנו זה בעניין הכסף. לכן, הוא צריך להיות פזרן, הוא צריך לתת צדקה למטרת קודש, לתמוך בנזקקים וכדומה. בדרך כלל, אנשים בורחים מהתמודדות, עושים את המלחמה דווקא במקום שכבר הוכרע מראש כי אין להם שם קושי. הוא הולך ומתעסק עם שפלות רבה מאוד ‘הווה שפל רוח’, עוד במקום שבו אין לו קושי בנושא – כבוד למשל. אך צריך לדעת, שדווקא במקום שהוא מרגיש הסתרה, קושי גדול, שם זה מקומו. זה הרעיון שמונח כאן. “וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן” – שם ההסתרה יושבת, במקום הזה חנו בני ישראל. זאת אומרת, שהם הבינו שבעניין הזה כאן מקום העבודה שלהם. וכשמסתלקת ההסתרה הם רואים שנהייה להם קל, נחמד וטוב לעבוד את ה’, הם מבינים שכאן זה לא מקום העבודה שלהם, וצריכים לנסוע למצב הבא. זה מה שיש ללמוד מהפרשה הזאת.
התורה כותבת גם בעניין הזמן – ככל שהענן מאריך באותו מקום, כך צריכים להיות שם. ככל שההסתרה, הקושי של ההסתרה ניכר ומגולה לאדם, האדם יודע שבמצב הזה, בנושא הזה, צריך לעבוד. (תשס”ט)
