בס”ד
כתיב (במדבר כ”ג, י’): “מי מנה עפר יעקב”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: עפר מרמז על ענין של שפלות, דהיינו שהאדם נמצא במצב של קטנות, של ירידה, שאין האדם מרגיש טעם בתורה ובמצוות. וכן, יעקב מרמז על מצב של קטנות. דישראל מרמז על גדלות, ויעקב – על מצב של קטנות. ומנה זה ענין של חשבון, שהאדם עושה חשבון – האם הוא נמצא במצב של עליה או של ירידה. וא”כ, הפירוש של “מי מנה עפר יעקב” – שהאדם עושה חשבון ורואה שהוא נמצא בעפר. ועוד י”ל: יעקב, דהיינו מצב של קטנות, ומי בגימטריא – נ’, דהיינו נ’ שערי בינה. ובחינת הבינה, ענינה הוא שמח בחלקו. ולפי”ז, י”ל את הפסוק “מי מנה עפר יעקב”: האדם שמח במה שהוא נמצא במצב של קטנות, שהוא מאמין שכך רצון הבורא ב”ה, ואם זהו רצון הבורא ב”ה – אזי הוא שמח בכך. וכאן, בלעם ברך את עם ישראל, כיוון שהקב”ה הכניס לבלעם ברכות בפיו, וא”כ, אם האדם שמח בחלקו, אף בכך שהוא בירידה, זה נקרא ברכה. עכד”ק.
(שב”ק פרשת בלק התשס”ו)
***
דיבר אאמו”ר שליט”א על הענין בו ה’ שם בפי בלעם ברכה, אע”פ שהיה רצונו לקלל.
ויל”ה מה הענין שהקב”ה רצה לברך את ישראל, דווקא עם אדם שרצה לקלל את ישראל? וכן, מדוע אמר בלק כל פעם שלא הוא יאמר את מה שיאמר, אלא הקב”ה ישים את הדברים בפיו?
וי”ל, שיתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך, ולכן דווקא אדם שהיה בטומאה, יכול להגיע אל הקדושה, שללא כלי אין חסרון, ולכן בחר ה’ דווקא בבלעם.
כתיב (שם) “מי מנה עפר יעקב”. והקשה אאמו”ר שליט”א: שעפר הוא דבר נחות, כאמור שכינתא בעפרא, ובשביל מה צריך למנות את העפר, דהוי מעלה האי ברכה ומאי מעליותא בעפר? ותי’ אאמו”ר שליט”א: דעפר הם כל המעשים המגונים והעבירות של האדם, והאדם סופרם ומתווספים אצלו כל המעשים המגונים של הרצון לקבל. ומאי מעליותא בזה שמתווסף אצלו? כי אחר שהאדם מתקן ע”י התשובה האמיתית, יהפכו זדונותיו לזכויות, ואז יתברר שהעפר הוא המעליותא הכי גדולה שיש. ויבכה ע”ז שאין לו עוד, כמעשה המובא בהקדמה לתע”ס עי”ש. ולכן, האדם צריך למנות העפר. ומה דכתיב מי פירושו הוא – מי בגימטריא 50, וחמישים הוא ספירת הבינה שנקראת כי חפץ חסד הוא, דהיינו שהאדם עושה חסד עם הקב”ה. ופירושו, שכאשר מתגלות לו לאדם העבירות שלו, אז היצה”ר אומר לו: תראה איך אין לך שום שייכות לקדושה, ואין אתה שוה כלום, אך הבחינת חסד אומרת: תשמח בזה, שע”י החיסרון אח”כ נעשה גילוי. שאח”כ, ע”י העבירות יתגלה אליך אור גדול, שזדונות נהפכים לזכויות. ופירוש הפסוק הוא – שמי, היינו בחינת הבינה, אומרת: “מנה עפר יעקב”, כלומר, שמתווסף אצלך עפר, ועי”כ יתגלה אור, כמבואר.
וכתיב (שם כ”ג, י’) “ומספר את רובע ישראל”, שרובע הוא זיווג, שע”י שמתווסף עפר יעקב, אח”כ נבנה זיווג בין ישראל לאבינו שבשמים. שע”י הכלים מתגלים האורות, וישראל – מורה על גדלות.
כתיב (שם י”א) “ויאמר בלק את בלעם: מה עשית לי? לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך”. ופירש אאמו”ר שליט”א (מה שכתב רבינו זיע”א בספר מתן תורה מאמר שלום) ע”פ ענין חוק ההתפתחות, אחרי כל רקיבה יש צמיחה. כמו שאנחנו רואים שיש מלחמות והרבה צרות, עד שלבסוף הכל מתפוצץ, ולומדים מכל הצרות מה צריך לתקן, כדי שלא תיהיינה כל אותן הצרות, ומתחילים מצב מתוקן של שלום – כן הדבר בבלק ובלעם. כתוב בזוה”ק שהם עמלק, דהיינו הרצ”ל שנקרא קללה, שהוא מקור לכל הצרות. שכל הצרות בעולם באים בגלל הרצ”ל. ולכך מקרי קללה, דהיינו הענין בפסוק, שבתחילה לקחו לקללה – כיוון שהוא הרצ”ל, ובסוף נהפך לברכה, כיוון שכך הוא סדר ההתפתחות – שע”י הקללה מתגלה אח”כ ברכה, כי לומדים מה צריך לתקן. וכן עינינו הרואות את המצב של הציונות והחילוניות הקלוקלת, שבתחילה חשבו שיצמח מזה אידיאל נפלא, אבל היום רואים את מצבה המדורדר, וזה עצמו מביא ברכה, שעי”כ יודעים שצריך להתרחק מאותו הדבר הקלוקל ולתקנו.
(שב”ק פרשת בלק התשס”ז)
***
כתיב (במדבר שם י”א-י”ג) “ויאמר בלק אל בלעם: מה עשית לי? לקב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך? ויען ויאמר: הלא את אשר ישים ה’ בפי, אותו אשמור לדבר, ויאמר אליו בלק: לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה, וקבנו לי משם”.
ושאל אאמו”ר שליט”א: שאם ידבר מה שישים ה’ בפיו, מה משנה אם יעמוד פה או במקום אחר? מדוע שבמקום אחר ה’ יקלל את ישראל ח”ו? ופי’ ד“אפס קצהו”, הוא בחינת הקיצוניות של ימין ושמאל. שבתחילה, השיגו את ישראל במקום שבו לא יכולה לחול הקללה, ואמר בלק לבלעם, שישגם השגה אחרת ושם יוכל לקללם. בתחילה, השיגם בבחינת קו אמצעי ששם האדם בשלימות, ושם לא יכולה לחול הקללה, כי אין תפיסה לסט”א במקום של שלימות. ולפיכך, אמר לו שיבוא איתו למקום אחר, ששם רואים את אפס קצהו, דהיינו שילך אל הקצוות לימין ולשמאל, ולא לשתיהם יחד שהוא קו אמצעי, שאז יש שלימות, אלא לקצוות – ששם אין שלימות. ובמקום חסרון יש שליטה לסט”א, ויכול להפיל את האדם.
וכתיב (שם י”ד) “ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה, ויבן שבע מזבחות ויעל פר ואיל במזבח”. צופים הוא ראיה, דהיינו בחינת חכמה, וכדכתיב “חכמי העדה”, והוא משום שרואים, ובלעם הרשע רצה להיתפס בבחינת חכמה של ישראל, דהיינו בקו שמאל שלהם ולקלקל אותם. “ויבן שבעה מזבחות” כנגד שבע הספירות, “ויעל פר ואיל במזבח”, דהיינו שעשה כמעשה הקדושה, אבל עשה א”ז בכדי להפיל את האדם מהקדושה, שהוא בחינת הלעומת דקדושה.
כתיב (שם כ”א) “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל”. ופירש”י און ועמל הם עבירות. והקשה אאמו”ר שליט”א: הרי ישראל עושים עבירות, ומה הפירוש שלא ראה את עבירות ישראל? ופי’ דרבינו בעה”ס: בעצם העבירה שהאדם עושה היא עונש, והעבירה באה לתקן, כמו שאמרו חז”ל, שאין אדם עומד על דבר הלכה אא”כ נכשל בה. שאם אדם רצה לעשות מעשה רע, אז בדרך שאדם רוצה מוליכים אותו. הקב”ה נותן לו לעשות העבירה, ואח”כ מיסורי אותה עבירה, האדם יתחרט על מה שרצה לעשות, ולא ירצה יותר לעשות את אותה עבירה. וא”כ נמצא, שמעשה העבירה לבסוף הוא תיקון. ואצל הקב”ה אין מושג של זמן, כי הקב”ה הוא היה הווה ויהיה, ואין אצלו עבר ועתיד שאינם נמצאים עכשיו, כי אין אצלו מושג של זמן. ולכן, גם בזמן שאדם עושה עבירה יש אצל הקב”ה כבר את העתיד שהוא הגמר דבר, שהעבירה היא בעצם תיקון. ולכן כתיב, “לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל”, שאצל הקב”ה אין זו עבירה אלא תיקון.
וכתיב “ה’ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו”, ופירש, שמי שמאמין ש“ה’ אלוקיו עמו”, שהקב”ה משגיח עליו בכל רגע ורגע, והוא הפועל הכל – אז “לא הביט און ביעקב” וכו’. כיוון שאצל הקב”ה הכל תיקון. ועוד פירש, שתרועה הוא מלשון שבר (מלשון הפסוק “תרועם בשבט ברזל”, לשון שבירה), דהיינו שמי שמאמין ש“ה’ אלוקיו עמו”, שהכל פועל הקב”ה במידת טובו, אז “תרועת מלך בו”, אז גם כל המשברים שעוברים על האדם בין בגשמיות ובין ברוחניות, באים בשביל “מלך בו”, שימליך את הקב”ה עליו. שע”י שיאמין, יפשפש במעשיו משום היסורים שהביא עליו הקב”ה – ויחזור בתשובה.
(שב”ק פרשת בלק התשס”ח)
