בס”ד
כתיב (במדבר ג’ מ”א): “ולקחת את הלוים לי אני ה’, תחת כל בכור בבני ישראל”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: דמתחילה, הבכורות היו צריכים לעבוד, ובעקבות חטא העגל הקב”ה החליפם בלוים. וי”ל ע”ד הפנימיות: “בכור” – הוא בחינת גדלות, דהיינו, שהאדם רוצה לעבוד בידיעה ולא באמונה. ולפיכך, החליף הקב”ה את הבכורות, כיוון שהם עובדים את הרצון לקבל. אבל “הלוים” – הם בחינת לוי מלשון “הפעם ילווה אלי אישי“, דהיינו, שהקב”ה מתלווה אליו – כי הוא בהשוואת הצורה, ובו הקב”ה יכול להדבק. דאע”פ שהלוי אף הוא רצון לקבל, כי לוי הוא בחינת גבורה וכהן הוא בחינת חסד, אך בכ”ז הוי רצון לקבל מתוקן ויכול להדבק בהקב”ה. דאין הידיעה אצלו עיקר, אלא הולך בידיעה ע”מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה רצון ה’ להטיב לנבראיו שהנבראים ידעוהו – שבזה יש להם תענוג גדול. (בואי כלה)
כתיב (שם י”ז-י”ח): “ויהיו אלה בני לוי בשמותם גרשון וקהת ומררי, ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי”.
ופירש אאמו”ר שליט”א, מורנו בעה”ס זצוק”ל: “לבני” – הוא מלשון לבן, דהיינו, שהאדם עובד את הקב”ה רק כשהכל לבן אצלו, רק כשהכל טוב ונח לו. “שמעי” – הוא מלשון הבנה, וכדכתיב בקבלת התורה, דבנ”י אמרו “נעשה ונשמע”, היינו, שנעשה קודם בלי הבנה, אלא רק מתוך אמונה בה’ למעלה מהדעת, ואח”כ נבין מדוע היה כדאי. ואומות העולם טענו שהן לא מבינות מה טוב בזה שאסור לגנוב, לגזול וכו’, וממילא, לא היו מוכנות לפעולה כזו של “נעשה ונשמע”. ועוד הגמרא אומרת: “שמיעא לי כלומר סבירא לי”. “שמעי” – היינו שהאדם עובד את הקב”ה רק אם הוא מבין, כלומר רק אם הוא מרגיש תענוג מזה. וע”ז אומר הפסוק: “בני גרשון לבני ושמעי”, דהיינו אדם שהוא בבחינת “לבני ושמעי” – מגרשים אותו מהיכל המלך, כיוון שהוא לא הולך באמונה אלא רק בידיעה, ואדם שכזה עובד את הרצון לקבל, ולא תוכל להיות בו השוואת הצורה, כיוון שאצל הקב”ה אין רצול”ק. (טיש)
(שב”ק פרשת במדבר התשס”ו)
