בס”ד
כתוב (דברים ו, א) “וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה”.
יל”ה, מדוע כתוב “המצוה” בלשון יחיד, “והחקים והמשפטים” בלשון רבים? הו”ל מצוות ג”כ בלשון רבים? וי”ל, ש”המצוה” הכוונה למצווה הידוע הכתובה בתהילים “כל מצוותיך אמונה”, שהכוונה למצוות האמונה. וכן זאת איתא, בזוה”ק מורה על האמונה. ולפי”ז, י”ל כוונת הפסק שהאדם צריך לכוון את החקים והמשפטים, שחוקים – מורה על כל המצוות שאינם מובנות לשכל, כגון: שילוח הקן, ומשפטים – מורה על המצוות המובנות לשכל, כגון: כיבוד אב ואם, שיביאו אותו להמצווה למצוות האמונה. יל”ה, המשך הפסוק “ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה”, וכי רק בארץ יש לקיים את המצוות? אלא ארץ ישראל מורה על ענין ההשפעה, וא”כ מיהו זה שצריך את האמונה? רק אדם שרוצה לקיים את התורה והמצוות שלא בע”מ לקבל, אלא בע”מ להשפיע, אך אדם שמקיים את התורה והמצוות בע”מ לקבל, אין הוא צריך את האמונה בכדי להחזיק בקיום התורה והמצוות, אלא השכר מחזיק אותו.
(שם ב) “למען תירא את ה’ אלקיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יארכן ימיך”.
בענין יראה – מה היא איתא בספה”ק “אור הבהיר”, וז”ל: “אלא יראה ה”ס הכרת אדנותו ית’ אשר לפי רוב הכרתו ישוער יראתו לא פחות ולא יותר”.
“ובנך ובן בנך” – יל”ה, וכי רק עד הנכד צריך לשמור את החקים והמשפטים ולא לאחמ”כ ח”ו? “כל ימי חייך” – ויל”ה, וכי יש הו”א שיצטרכו לשמור רק חצי חיים? “ולמען יארכן ימיך” – הלוא אמרו לנו חז”ל: “הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע”מ לקבל פרס”, וא”כ, כיצד התורה מציעה לנו פרס?
וי”ל, שמה שהתורה אומרת, רק שלושה דורות: אתה ובנך ובן בנך – דבר זה נמשך מרוחניות, ששם רק אומרים שלושה מצבים: תחתון, עליון ועלי עליון. התחתון – מקבל מן העליון והעליון מושך את האור מן העלי עליון, ואין הכ”נ האור נמשך אף מיותר עליון עד אין סוף, רק אין מזכירים זאת משום שאין בזה חידוש. ודבר זה שמזכירים רק שלוש – נמשך מענין ג’ קוין: קו ימין, שמאל ואמצע. ומוצאים אנו את ענין השלוש במקומות רבים, כגון: מה שאמרו לנו חז”ל (תענית ז, א) “אמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן”, שרבותי – הוא בחינת קו ימין בחינת השפעה שהיא הבחינה העליונה והחשובה, חברי – הוא בחינת קו שמאל שהוא בחינת כלי קבלה, ותלמידי – הוא בחינת קו אמצעי.
ועל השאלה השניה, “כל” – י”ל ע”ד הפסוק “לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת וההוד כי “כל” בשמים ובארץ”. ואיתא בספה”ק, ש”כל” הוא בחינת יסוד, שהוא בחינת הצדיק, בחינת קו אמצעי. דהיינו, שאם האדם בכל הליכותיו ילך בדרך של קו אמצעי, אזי הוא יזכה ל”ימי חייך“, שימים – מורים על תענוג, וכן חיים – מורים על תענוג.
ועל השאלה השלישית י”ל, דהנה איתא באיוב (יד, א) “אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רגז”, מה הפירוש? כיון שהאדם הולך בדרך הקבלה, ע”כ הימים שלו, זמן התענוג שלו – הוא קצר, כיון שהשביעה מכבה את התיאבון. וכיון שהתענוג של האדם קצר – הוא נמצא הרבה ברוגז. ואין כן הצדיקים, שהולכים בדרך ההשפעה – הימים שלהם ארוכים, דהיינו, שהעונג שלהם לא נפסק, כיון שאין העונג שלהם מקבלה אלא מהשפעה. שענין ההשפעה לא נגמר לעולם, וע”כ גם התענוג שלהם הוא נצחי. שימים – היינו תענוג מהשפעה הוא נצחי. משא”כ, הקבלה – היא נגמרת בזמן שהאדם שבע ממה שרצה לקבל.
(שם י-יא) “והיה כי יביאך ה’ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת”.
לפי הפשט, הפירוש הוא שעם ישראל יגיעו לא”י, אזי הם יכבשו את כל ערי א”י מידי העמים היושבים בה ויזכו בכל רכושם. וע”ד הפנימיות, י”ל ע”פ מה שפירש רבינו בעה”ס את מאמר חז”ל “לא יגעתי ומצאתי אל תאמין”, שפירש שהמציאה, היא מציאת פני ה’. והקשה שאם האדם זוכה למציאת פני ה’ בפועל, מה שייך אל תאמין? הלוא הוא רואה זאת בעיניו? ופירש: “דלא יגעתי ומצאתי” היינו, שהאדם, כאשר הוא זוכה למציאת פני ה’ הוא מרגיש שהוא זכה בכך ללא שום יגיעה, שמרגיש שזכה לפני ה’ במתנה ולא כלל מחמת יגיעתו. שהיגיעה שנתן לא היא זו שנתנה לו את הזכיה בראיית פני ה’, אלא במתנה ניתנה לו. וע”ז, אומרים לו חז”ל: “אל תאמין”. דהיינו, שללא יגיעתך לא היית זוכה לזה, כיון שהיגיעה בונה את הכלים, וללא כלים א”א לזכות לאור ה’. אך אה”נ שעצם האור הוא רק בידי ה’ ולא כלל בידי האדם, וזהו שאומרת כאן התורה “והיה כי יביאך” וכו’, לתת לך ערים” וכו’ “אשר לא בנית” וכו’, דהיינו, שאם כאשר האדם זוכה למדרגה רוחנית, הוא רואה שלא מחמת יגיעתו זכה בכל “אשר לא בנית“, אלא הכל ניתן לו במתנה. וכתובים כאן ד’ דברים, כנגד ד’ בחינות שבשם הויה: הא’ “ערים גדלת וטבת אשר לא בנית” – הוא בחינת חכמה, “ובתים” – היינו בחינת בינה, “מלאים כל טוב אשר לא מלאת” – השבה להיות חכמה, “וברת חצובים אשר לא חצבת” – היינו בחינת ז”א, “כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת” היינו בחינת מלכות.
(שם יב) “השמר לך פן תשכח את ה’ אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים“.
יל”ה, מה היא השמירה שהאדם לא ישכח את הקב”ה? י”ל שהאמונה בגדלות ה’ היא השמירה, שאין השמירה היא לא ע”י שהאדם ישתדל לזכור, לא ע”י שהאדם יאמין בגדלות ה’. האדם יקבל תענוג כה גדול מגדלות המלך, ומדבר שיש לאדם תענוג אין הוא שוכח אותו. “מארץ מצרים מבית עבדים” – יל”ה מדוע קוראים למצרים בית עבדים? י”ל, כיון שמצרים היא מקום שליטת הרצון לקבל ולכך קרויה עבד, כיון שהרצון לקבל הוא עבד לס”מ, לטומאה.
(שם יד) “לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם”.
מה הם “אלהים אחרים“? לפי הפשט, יש אלהים אחרים חוץ מן הקב”ה. אך ע”ד הפנימיות, אנו יודעים, שאין עוד מלבדו ואין עוד כוחות חוץ מן הקב”ה. אלא אלוהים אחרים, הכוונה, שהאדם ממשיך את האור האלוקי לכלים אחרים, לא לכלים של הקדושה, אלא לכלים של הרצון לקבל. “מאלהי העמים אשר סביבותיכם” סביב – היינו האורות המקיפים אשר אין בכח האדם לקבל אותם בע”מ להשפיע, אלא אם האדם ממשיך אותם – הרי הוא מקבלם בכלים אחרים. ועוד ניתן לפרש, שסיב – מורה על דרך הקליפות, שהקליפה היא חיצונית ולא פנימית. דהיינו, הליכה רק בקו ימין או רק בקו שמאל, שזוהי דרך הקליפות. אך דרך הקדושה – היא ההליכה בקו אמצעי.
(שם טו) “כי קל קנא ה’ אלקיך בקרבך פן יחרה אף ה’ אלקיך בך” החרון אף של הקב”ה היא בקרבך, היא לא צריכה להגיע מבחוץ ממקום חיצוני, אלא הקב”ה מביאה מתוך האדם. דהיינו, שהקב”ה מביא על האדם מיני יסורים פנימיים, יסורים בנפשו של האדם, “והשמידך מעל פני האדמה”, אדמה – הוא מלשון אדמה לעליון, שהיסורים של עובדי ה’ הם שהקב”ה מסלק את האדם מדרך הקדושה.
(שב”ק פרשת ואתחנן תשע”ג)
