בס”ד
ענין נזיר
כתיב (במדבר ו’, ג’-ד’): “מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכו’, מחרצנים ועד זג לא יאכל”. ועוד כתוב בהפטרה – דהמלאך אומר לאמו של שמשון הגיבור: “מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל, ויין ושכר לא תשת” וכו’.
ופירש אאמו”ר שליט”א: שיין, אם שותים ממנו במידה ובמשקל – הוא משמח, אבל אם שותים ממנו יתר מן המידה – האדם מאבד את שפיותו.
ובפנימיות: יין מרמז על אור החכמה, דהיינו, אור האלוקות שהאדם מקבל מהתורה בלימוד לשמה – לשם הקב”ה. אותו הדבר באור התורה כביין – שאם האדם לוקח את אור התורה במידה, היינו שלוקח את אור התורה רק כדי שיתקן אותו – אזי מזכך אותו. אבל אם לוקח ממנו ללא מידה, כלומר, שלוקח מאור התורה כדי להנות את עצמו, את הרצון לקבל – זה כבר אסור.
טיש – שב”ק פרשת נשא התשס”ו
***
כתיב בענין נזיר (שם ב’-ד’) “איש או אישה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה’, מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים וכו’ מחרצנים ועד זג לא יאכל”.
ופירש אאמו”ר שליט”א: יין – הוא אור החכמה, אור התורה כדאמרינן “יינה של תורה”, ואמאי נקרא יין? שכמו שהיין, אם שותה קצת – משמח אלוקים ואנשים, ואם שותה הרבה – יוצא מדעתו. כן באור החכמה, אם מקבל במדה, שלא ע”מ לקבל – משמח אלוקים ואנשים, ואם מקבל יותר מהמדה – היינו, שמקבל את האור לעצמו, אז מפסיד בכל מדרגותיו, ויוצא מהקדושה אל הטומאה, כדכתיב לגבי נח “וישכב ויתגל בתוך אוהלו”, היינו שקיבל האור לעצמו.
והאי, שנזיר אסור לו לקבל אפילו קצת, הוא משום שנזיר הוא אדם שנכשל וקיבל האור לעצמו, אז כזה אדם צריך לעשות צמצום, ולהפריש עצמו לגמרי, כמו שכותב הרמב”ם: שאדם הרוצה ליישר ברזל צריך תחילה לעקמו לצד ההפוך, ורק אח”כ יביאו לאמצע. וכן אמור לגבי תענוגי העוה”ז: אדם, אסור לו לבנות את כל חייו על תענוגים, וכדי להגיע לזה צריך לעשות צמצום, ורק אח”כ לחזור לאמצע.
טיש – שב”ק פרשת נשא התשס”ז
ענין אשה סוטה
ביאר אאמו”ר שליט”א את הענין בפרשת סוטה ע”פ העבודה, שלפי הפשט הענין באשה שהלכה ונסתרה עם איש אחר, אז לוקחים אותה אל הכהן והוא משקה אותה את מי המרים המאררים, ככתיב (במדבר ה’, כ”ז-כ”ח): “ובאו בה המים המאררים למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכו’, ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע”.
ע”פ העבודה, הפירוש הוא: האשה היא כנסת ישראל, השכינה, והאיש – הקב”ה. ואשה שסטתה, היינו שהאיש הישראלי, שהוא חלק מכלל ישראל, ילך לעבוד אלוקים אחרים ויעזוב את הקב”ה, כלומר, שילך ויעבוד את הרצון לקבל – אז לוקחים ממי המרים המאררים. ומים – הם תורה, שאין מים אלא תורה. כלומר, שאדם כזה צריך לעסוק בתורה ושהמאור שבה יחזירו למוטב. ואח”כ, התורה תראה לו כמה רע יש בו, וכמה שהוא מקולקל, היינו מי המרים המאררים.
“וצבתה בטנה ונפלה ירכה”, דהיינו בטן וירך, כידוע, זה הרצון לקבל, כלומר, שיראה כמה הרצון לקבל הוא רע, שמביא עליו את כל היסורים, ואז, אחרי כל זה, “ונקתה ונזרעה זרע”, היינו ינקה מהרצון לקבל, שיגיע לבחינת לשמה, ויזכה להיות כמעין המתגבר, שיתגלו לו כל רזי תורה וכו’ שזהו התולדות של האדם.
בואי כלה – שב”ק פרשת נשא התשס”ז
ברכת כהנים
כתיב בברכת כהנים (במדבר ו’, כ”ד) “יברכך ה’ וישמרך”, ופירש אאמו”ר שליט”א: האדם צריך את ברכת ה’, בשביל שיוכל להישמר מפני הרצון לקבל, ומהי הברכה? היא אור האמונה, שע”י שהאדם מאמין בגדלות ה’, כן נזהר מהרצו”ל שלא יפגום בה’.
וכתיב (שם כ”ה) “יאר ה’ פניו אליך ויחונך”, ופירש, שע”י “יאר ה’ פניו אליך”, היינו ע”י אור מציאות ה’, אפשר להגיע ל”ויחונך“, שהוא מלשון חנוכת הבית. דהיינו, שהאדם יחנוך כל יום, ויחדש את העבודה שלו, שהאדם יוכל להתחיל כל יום מחדש את עבודת ה’ שלו. וכתיב (שם כ”ו): “ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”. ופירש, שע”י אור מציאות ה’, ע”י אור האמונה, האדם מגיע לשלימות, היינו לשלום. שהאדם, ע”י אמונת ה’, על אף כל היסורים והרעות שרואה, נמצא בשלימות, מאמין שה’ עושה הכל במדת טובו.
בואי כלה – שב”ק פרשת נשא התשס”ח
***
כתיב (במדבר ו’, כ”ד): “יברכך ה’ וישמרך”.
ממי האדם צריך שמירה? מעצמו, מהרצ”ל שלו, שהקב”ה ישמור אותו מעשות רע. ולאחר שהאדם השיג את זה, הוא זוכה ל“יאר ה’ פניו אליך ויחנך“ (שם כ”ה), מלשון חנוכת הבית. נמצא, של“חנוך” שייך דבר חדש שהאדם קיבל, ומה הוא הדבר החדש שהאדם קיבל ולא נברא איתו? זהו הרצון להשפיע. ולאחר שהאדם השיג את זה, הוא זוכה ל“וישם לך שלום” (שם כ”ו). שלום – הוא שלימות, דהיינו, קו אמצעי, שהוא כלול מב’ אלו הענינים דלעיל של שמירה וחנוך.
שמירה – הוא קו ימין, והזכיה ברצון להשפיע – הוא קו שמאל, כדאמרו חז”ל: “אבא נותן את הלובן ואמא נותנת את האודם, והקב”ה נותן את הנשמה“. דאבא – הוא בחינת חכמה וקו ימין – נותן את הלובן, שהוא מלשון הלבנה, שמנקה ומזכך את האדם מהרצון לקבל. ואמא – שהיא בחינת בינה וקו שמאל – נותנת את האודם שהוא הרצון להשפיע. והקב”ה – נותן את הנשמה שהיא בחינת קו אמצעי.
טיש – שב”ק פרשת נשא, שבת אסרו חג שבועות התשס”ט
ב’ הכרובים
כתיב (שם ז’ פ”ט) “ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו”. וכתיב, שהכרובים היו פני תינוק ותינוקת: תינוק, היינו זכר, קו ימין שהוא בחינת אמונה והשפעה, שהאדם מאמין שהכל לטובה, ורואה רק טוב, ונמצא בשלימות. ותינוקת, היינו נקבה, קו שמאל, דהיינו ביקורת עצמית, שהאדם עושה לעצמו חשבון נפש, ובודק את עצמו, כמה אמונה יש לו וכמה השפעה יש לו.
וכתיב בזוהר: “ימינא ושמאלה ובינהו כלה”, דהיינו שהשכינה נגלית דווקא ביניהם, בקו אמצעי מזווג של ימין ושמאל, שכתוב כאן “מבין שני הכרובים”, כלומר, הקב”ה מתגלה דווקא מבין שני הכרובים, דהיינו בקו אמצעי.
ופ’ רש”י וז”ל: שני כתובים המכחישים זא”ז, בא השלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר “וידבר ה’ אליו מאהל מועד”, והוא חוץ לפרוכת, וכתוב אחד אומר “ודיבר איתך מעל הכפורת”, בא זה והכריע ביניהם – ומשה בא אל אהל מועד, ושם שומע את הקול הבא מבין 2 הכרובים. ופירש, “אהל מועד” – היינו קו ימין. “מועד” הוא מלשון התוועדות. כלומר, חיבור עם ה’ שהוא קו ימין. ו“כפורת” – הוא קו שמאל, שהוא מלשון כפרה, ואדם שהוא בקו שמאל צריך לכפרה. והכתוב השלישי אומר, שהקב”ה מתגלה ע”י שניהם, דהיינו – קו אמצעי.
טיש – שב”ק פרשת נשא התשס”ח.
