בס”ד
(דברים י’, ח’) “בעת ההוא הבדיל ה’ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה’ לעמד לפני ה’ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה’ הוא נחלתו כאשר דבר ה’ אלקיך לו”.
יל”ה, מה היא ההבדלה שאמורה בשבט הלוי? מה היא ההבדלה של שבט לוי משאר השבטים? וי”ל, ע”ד הפנימיות, שמה שמבדיל בין הקדושה לטומאה – הוא הקו האמצעי, שהקו האמצעי, היא הדרך הממוצעת. הליכה באמונה והשפעה וקבלה ממטה למעלה זו היא דרך הקדושה. והנה ראובן הוא בחינת קו ימין ושמעון הוא בחינת קו שמאל ולוי הוא בחינת קו אמצעי, וא”כ לוי, שהוא בחינת קו אמצעי, הוא המבדיל בין הקדושה לטומאה. וזו היא ההבדלה האמורה בו, וזה הוא מה שנאמר “לשאת את ארון ברית ה'”. לשאת – הוא מלשון התרוממות, דהיינו שהאדם אינו ממשיך את האור ממעלה למטה, אלא להיפך – הוא מתרומם, הוא מקבל את האור בדרך של ממטה למעלה. וכן שבט הלוי הוא זה שהפריש את עם ישראל מחטא העגל, כיון שדרכו היא הדרך המתוקנת בקו אמצעי שהיא דרך הקדושה.
(שם י) “ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה’ אלי גם בפעם ההוא לא אבה ה’ השחיתך”.
“ארבעים” הוא בחינת בינה כדאיתא ארבעים שערי בינה. “יום ולילה” – היינו אור וכלי, וכן “אלי” – מורה על בחינת הבינה, וכן כל ה”אלי” שבהמשך: “ויאמר ה’ אלי“.
(שם יא) ויאמר ה’ אלי קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם לתת להם“. “מסע” – מורה על הליכה ממדרגה למדרגה, ודווקא “משה” הקרוי רעיא מהימנא הוא זה שיכול היה להנהיג את עם ישראל במסע, כיון שרק אדם שדרכו היא דרך האמונה וכל כוונתו היא לעשות להקב”ה נחת רוח – יש לו הליכה ממדרגה למדרגה, עליות וירידות. כיון שאדם שאינו עובד בעבודת האמונה, אלא מקיים רק את מעשה המצוות – אין לו תזוזה, הוא עומד באותו מקום. אך אדם שכל כוונתו היא לעשות נחת רוח להקב”ה, שעובד לש”ש, ברי שיש לו עליות וירידות, כיון שיש לו מלחמה עם הרצון לקבל שלו.
(שם יב) ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”.
הקשו כולם מה הפירוש “מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו’ ולאהבה” וכו’, וכי דבר קטן הוא יראה ואהבה שהתורה נוקטת בו לשון מה, לשון דבר קטן וקל? וכבר הקשו כן חז”ל ות’ אין לגבי משה, דהיינו שלגבי משה רבינו יראה הוי: מילתא זוטרתא. ופירשו בספרים החסידיים, שיש ב’ סוגי יראה: יראה עילאה ויראה תתאה, והיראה שהיא מילתא זוטרתא – היא יראה תתאה. וי”ל, מה שאמרו שיש ג’ דרגות של יראה: א’ שהאדם ירא מן הקב”ה מחמת דברים גשמיים, שיפסיד דברים גשמיים. והב’ שהאדם ירא מן הקב”ה מחמת שיפסיד בעוה”ב. והג’ שירא מן הקב”ה מחמת שאיהו רב ושליט, והיא הקרויה יראת הרוממות, שלא כב’ יראות הראשונות שבהם האדם ירא על עצמו שהוא יפסיד, אלא להיפך, האדם ירא על הקב”ה, שהקב”ה יפגע מחמת מעשיו הרעים כביכול. והנה ב’ היראות הראשונות הם יראה תתאה והיראה הג’ היא יראה עילאה. והנה היראה תתאה, הוי מילתא זוטרתא לגבי משה, כיון שהיא בנויה על הרצון לקבל, ומשה רבינו כבר תיקן את הרצון לקבל ויראתו הייתה יראה עילאה בגין דאיהו רב ושליט. “ועתה” – היינו שהאדם צריך לחדש את היראה שלו כל רגע ורגע, כיון שהרצון לקבל בכל רגע ורגע רוצה לבטלו שרוצה למנוע זאת מן האדם, וע”כ על האדם לחדש את יראתו בכל רגע. ועוד י”ל, “מה” – הוי בגימטרי”א אדם. ואומרת לנו התורה: מי נקרא אדם? מי שנמצא בדרגת יראה, וזה מה שאמרו חז”ל (ברכות ו, ב) “ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו’, כי זה “כל האדם”. אמר רבי אלעזר: אמר הקב”ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר: ואמרי לה. רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה”. דהיינו חז”ל אומרים: “כל אדם שיש בו יראת שמים וכו’ – כי זה כל האדם”, שרק אדם שיש בו יראת שמים הוא קרוי אדם “כי זה כל האדם”.
והנה אמרו לן חז”ל: “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, והקשה ה”ברכת שלום” זיע”א: וכי יש משהו שהוא לא בידי שמים? אלא הסביר, שכל עניני הקבלה הם בידי שמים, דהיינו שהם כרצון השמים, כיון שרצון הקב”ה הוא שהתחתונים יקבלו מחמת רצונו להיטיב לנבראיו, חוץ מיראת שמים שהוא ענין היראה מענין הקבלה, שזה חוץ מן הקב”ה. שדבר זה הוא חוץ מרצונו של הקב”ה להיטיב לנבראיו. כיון שבזמן שהאדם אינו רוצה לקבל, אזי לא מתקיים רצונו להיטיב לנבראיו.
ועוד י”ל, “מה” ע”ד שאמרו משה ואהרון “ואנחנו מה” – דהיינו מידת הענווה, שאדם שיש לו את מידת הענווה הרי הוא זוכה לכל הטוב: ליראה את ה’, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וכו’.
“ללכת בכל דרכיו” – לפי הפשט הפירוש הוא שהאדם ילך בכל דרכיו של הקב”ה, שהם “רחום וחנון ערך אפים” וכו’. ועוד י”ל, דמיעוט רבים שניים, דהיינו מידת הרחמים ומדת הדין, קו ימין וקו שמאל. היינו שהאדם עושה דין עם עצמו ולא עם חבירו, שעושה ביקורת עצמית שמבקר עצמו: היכן הוא עומד בעבודת ה’.
“ליראה את ה’ וכו’ ולאהבה אותו” – יראה הוא שלילי ואהבה היא חיובית. דהיינו סור מרע – שהאדם סר מן הקבלה, ואהבה – הוא העסק בהשפעה.
“ולעבוד את ה’ אלקיך בכל לבבך” – דרשו חז”ל: “בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע”. יצר הטוב – היינו משפיע ע”מ להשפיע, שהלוא היצר הטוב תכונתו היא השפעה, והיצר הרע ענינו קבלה, כלומר לאהוב את הקב”ה ביצר הרע – היינו מקבל ע”מ להשפיע. “ובכל נפשך” – דרשו חז”ל אפי’ הוא נוטל את נפשך”.
(בואי כלה שב”ק פרשת עקב התשע”ג)
