בס”ד
“ועשית חג שבעות להוי”ה אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי”ה אלקיך” (דברים ט”ז, י).
“ועשית” – עשיה הוא ענין האמונה, כידוע, משום שעשיה מורה על כך שהאדם פועל בעשיה בלבד ללא הרגשה וזוהי האמונה. “חג” – הוא מלשון מחוגה, שהוא דבר עגול, ועגול מורה על שלימות, ככתוב בכתבי האר”י הק’, משום שאין בו מעלה ומטה כמו הקו. “שבעות” – והשלימות בשבועות היא משום “להוי”ה אלקיך”, שהיא בחינת שיתוף מידת הרחמים במידת הדין, בחינת קו האמצעי, וזוהי השלימות של חג השבועות, מחמת שהוא בחינת “הוי”ה אלקיך”, מחמת שהוא בחינת קו אמצעי, שבקו האמצעי יש שלימות. “מסת נדבת ידך אשר תתן” – פירש”י: “מסת נדבת ידך – די נדבת ידך הכל לפי הברכה הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול”. “מסת” – י”ל שהוא נוטריקון ס”מ – ת’, והנה ת’ שהוא בגימטרי”א ארבע מאות ומראה על קומה שלימה שיש בכלי קבלה הכי עבים שמאיר אותם אור היחידה, שהוא האור המאיר בחג השבועות. כפי שאנו רואים את המספר ארבע מאות: בארבע מאות שקל כסף שנתן אברהם לעפרון החתי – המורה על קומה שלימה, וכן עשו שיצא לקראת יעקב ועימו ארבע מאות איש – המורים על קומה שלימה. וכן “ס”מ” מורה על הכלי קבלה העבים ביותר הממשיכים את אור היחידה, וזאת משום שבחג השבועות אמרו חז”ל על הפסוק “חרות על הלוחות” – שנעשה חירות ממלאך המוות, וע”כ יכול להאיר בהם אור היחידה. ולכך הביא רש”י: “הבא שלמי שמחה” משום שבאם מאיר לאדם אור היחידה, אזי יש בכך שמחה ושלימות גדולה ביותר. “כאשר יברכך הוי”ה אלקיך” – דהיינו, שמי שמביא לאדם את הברכה של אור היחידה זה “הוי”ה אלוקיך”, הקו האמצעי, משום שרק ע”י תיקוניו אפשר להשיג את אור ה’.
“ושמחת לפני הוי”ה אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר הוי”ה אלקיך לשכן שמו שם” (שם יא).
“ושמחת לפני הוי”ה אלקיך” – הוא בחינת שיתוף מידת הרחמים במידת הדין שהוא בחינת קו אמצעי. “אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך” הן שש בחינות, “והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך” – שלוש בחינות, והחלוקה ביניהן: ש“הגר יתום ואלמנה” הם אנשים מסכנים, הגר – אין לו משפחה, היתום – אין לו אבא, האלמנה – אין לה בעל, והשש הראשונות הם אנשים רגילים, המורים על ו”ק דחכמה, כתר חכמה בינה, שאותם אפשר לקבל, והשלושה אנשים האחרונים – התורה הפרידה אותם מהשש הראשונים, משום שהן בחינות שאינן רגילות, שא”א לקבל אותן, שהן בחינת ג”ר דחכמה, ז”ת דבינה ז”א ומלכות, ולכן הן מסכנות, משום מי שיקבל אותם. אך בשבועות גם לבחינות הללו יש תיקון, וכפי שפירשנו, “במקום אשר יבחר הוי”ה אלקיך לשכן שמו שם”, שוב מוזכר הענין של “הוי”ה אלוקיך”, משום שא”א לקבל אור אלא רק בבחינה הזו שהיא קו האמצעי.
(סעודת ליל שבת שב”ק התשע”ד. צפת תובב”א)
“וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה” (שם יב).
ויל”ה מה קשר בין הזיכרון של העבדות במצרים לבין שמירת חוקי התורה? וי”ל, ע”ד משל לאדם שמכור לעישון או לאלכוהול, והוא רוצה להיגמל מזה, אזי הוא מגיע למכון גמילה, וכל פעם במהלך הגמילה מזכירים לו: תזכור שהיית פעם מכור לאלכוהול, ולא כדאי לך להתחיל עם זה שוב, כי אם תתחיל שוב תהיה שוב כמו פעם מכור לאלכוהול. ואז האדם נזהר מלהתקרב לזה ביתר שאת. וכן כאן, האיש הישראלי שיצא ממצרים משליטת הרצון לקבל והולך בחוקיות התורה והמצוות של הקב”ה, אזי התורה מזכירה לו: תזכור שפעם היית עבד למצרים, וע”כ כדאי לך לשמור את חוקי ה’, כי אם לא כן – אתה תשוב להיות עבד למצרים.
(סעודת יום שבת שב”ק פרשת ראה התשע”ד. צפת תובב”א)
“חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך”.(שם יג)
“חג הסוכות” הוא חג האמונה כפי שקורא הזוה”ק “לסכך הסוכה” שזה עיקר הסוכה. משום שסוכה היא מלשון סכך – “צילא דמהימנותא”. “תעשה לך שבעת ימים” – היינו שהאדם צריך לקחת את האמונה וע”י לבוא לשבעת ימים, שהם שבעת הספירות: חג”ת נה”י, שעל ידי האמונה יכול האדם לקנות את שבעת המידות הללו. “באספך מגרנך ומיקבך” “גרן” הוא מלשון “גר הייתי בארץ נכריה”, שהאדם מרגיש עצמו כגר וזר לכל דבר שבקדושה. ו”יקב” הוא לשון נוקב של שם ה’, היינו שהאדם מקלל את ה’ רח”ל, מחמת שמרגיש רע ובחושך. פירש”י: “באספך מגרנך ומיקבך למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב”. ויל”ה, מדוע יש לבנות את הסוכה דווקא מהבחינות של הפסלות הללו? וי”ל שדווקא אדם שמרגיש את עצמו בחושך ופסלות – הוא זה שזקוק לאור האמונה.
“ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך”. (שם יד)
“ושמחת בחגך” “חג” הוא כאמור, מלשון מחוגה, שהוא דבר המצייר עיגול, והנה עיגול מורה על שלימות, שאין בו מעלה ומטה, שאין אצל האדם מטה, דברים שאינם טובים אלא הכל טוב. ואז יש לאדם שמחה, “אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה” – הנה ישנן כאן תשע בחינות: השש הראשונות הם בחינת ו”ק והשלוש האחרונים הם בחינת ג”ר כפי שפירשנו לעיל, דהיינו שהאדם צריך להיות לו בשמחה ובשלימות בכל הספירות והבחינות. “אשר בשעריך” – “שער” הוא מלשון שיעור, היינו שבכל מדרגה ומדרגה יש את כל אלו תשע הבחינות ובכולן צריך האדם להיות בשלימות.
(בואי כלה שב”ק פרשת ראה התשע”ד)
“שבעת ימים תחג לה’ אלקיך במקום אשר יבחר ה’ כי יברכך ה’ אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח” (שם טו).
“במקום אשר יבחר ה’ אלקיך” – המקום שבו בחר ה’ שהוא ביהמ”ק, המקום בו שוכן הקב”ה הוא באדם שבונה אצל עצמו את בית המקדש, דהיינו שהוא מקדש ומפריש עצמו מן הרצון לקבל, ומקדש את עצמו ברצון להשפיע. שהולך בדרך של ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה’ אלוקיך.
(סעודת ליל שבת שב”ק פרשת ראה התשע”ד)
“שבעת ימים תחג ליהוה אלהיך במקום אשר יבחר יהוה כי יברכך יהוה אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח” (שם טו).
“בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך” הם שני הפכים, שתבואה – היא דבר השייך לרצון לקבל, מהתבואה מכינים אוכל שהוא מזון של הרצון לקבל. ו“מעשה ידך” – מעשה מורה על האמונה, שהיא שייכת לרצון להשפיע. להורות, שמי שזוכה להגיע אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך לבנות בית המקדש אצל עצמו, זוכה שיהיו לו תחת שליטת הקדושה – הן את הרצון להשפיע והן את הרצון לקבל.
“והיית אך שמח” – הנה ידוע כלל חז”ל: שאכין ורקין שבתורה באים למעט ולא להרבות. וא”כ, מה בא ה“אך” של “והיית אך שמח”? שאף אם האדם מרגיש עצמו למועט בעבודת ה’, שמקיים את התורה והמצוות ללא לב וללא מוח, אעפ”כ, “והיית אך שמח”. ועוד יש לומר, שמעצם העבודה הנמוכה, ללא כוונה של השפעה ולא אהבת ה’, האדם צריך להיות שמח בכך שיש לו הכרת הרע, שלא כל אחד מרגיש ומודע למצבו השפל שאין לו כוונה בתורה ומצוות. ועוד י”ל ש“אך” בגימטרי”א שם “א-ה-י-ה”, והנה שם זה מורה על העתיד כמש”כ, “א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה, דהיינו שמורה על השלימות העתידית בה כל בני העולם יגיעו לדביקות בה’, ולכך כתוב “והייית אך שמח”, שהאדם יכול להגיע לשמחה ע”י שיסתכל על העתיד ויקווה שבסופו של דבר יזכה להגיע לדביקות בבורא.
(קידוש שב”ק פרשת ראה התשע”ד)
